יאללה יא נסראללה: איך ניצחנו את האויב גם בעזרת התרבות הישראלית

"יאללה יא נסראללה, נדפוק אותך אינשאללה; נחזיר אותך לאללה, עם כל החיזבאללה". שיר בן 18 שנה שחזר בגדול אחרי המבצע שבו חוסל חסן נסראללה ע"י כוחות צה"ל בערב שישי. ונסראללה אכן מלווה אותנו – ב-32 שנה הוא עמד בראשות ארגון חיזבאללה, מאז שהחליף ב-1992 את עבאס מוסאווי (עוד אחד שחיסלנו וחשבנו שיהיה יותר טוב). ובשנים האלה, הוא התקבע כארכי-נבל של מלחמות ישראל. וכדי להבין את הדמות של נסראללה בתרבות העברית, צריך ללכת קצת אחורה: בכל דור ודור היה לנו ארכי אויב מפלצתי שסימל את הרוע, ולא צריך ללכת רחוק עד פרעה מלך מצרים או (להבדיל) אדולף היטלר – במלחמות של ישראל מאז הקמתה, תמיד היתה דמות גדולה ודמונית ששימשה כ"אויב" האכזר.

>> ג'ורג' קלוני ובראד פיט מתאחדים לסרט, וזה כיף כאילו זה שנת 2005

בשנות השישים, זה היה גמאל עבד אל נאצר – הנשיא האכזר שהוביל את מצרים למאבק חריף ולמלחמות חוזרות ונשנות נגד ישראל. וסביב מלחמת ששת הימים, הניצחון והאופוריה שאחריו – נכתב עליו שיר בעברית. חיים חפר ז"ל כתב את מה שהיה להיט ענק באותו קיץ – "נאצר מחכה לרבין". שיר שכולו התפארות בהצלחה הישראלית, ולעג למנהיג המצרי האומלל שיום אחד, הוא מנבא, יתחנן לשלום. אחר כך, זה היה יאסר ערפאת, שרקד ריקוד מוזר עם התרבות הישראלית. הוא הרי התחיל עם הקמת אש"ף בתור ארכי נבל – "האיש עם השיערות על הפנים" – ואחר כך, עם חתימת הסכמי אוסלו והמו"מ שניהל עם כל ראשי ממשלות ישראל, הוא הפך לחרצוף חביב ולחיקוי של טוביה צפיר; ואז, אחרי שאמר "לא" בקמפ דייויד – חזר לתדמית הנבל הנלעג, עם השפה הרועדת והמשקפיים הגדולים מדי – כמו בחיקוי של אלי יצפאן, עד מותו ב-2004.

נאצר מת, ערפאת מת, ובדרך גם אסד מת – ונשארנו עם נסראללה. השייח' הכריזמטי שהוביל את ארגון חיזבאללה ליווה אותנו במשך הרבה יסורים – חטיפת אלחנן טננבאום, חטופי הר דב בלבנון, וכמובן מלחמת לבנון השנייה. אז גם החל הרומן התרבותי שלנו עם השייח' הקשקשן. ונסראללה היה מטרה קלה לחיצי הסאטיריקנים בישראל – הטורבן המוגזם על הראש, המשקפיים והדיבור הנחרץ והזועם הפכו אותו לקריקטורה מושלמת. הראשון לחקות אותו היה אלי יצפאן, בתכנית הלייט נייט שלו בערוץ 3. נסראללה שהתגלם מהחיקוי היה נלעג לחלוטין: מישהו שיודע לצעוק ולהרים את הקול (בצורה צורמנית למדי), אבל הוא גם מגלומן, ובסוף הוא די כלי ריק מאחורי הצרחות והיבבות. וזה עוד מבלי לדבר על החיתול.

הרגע שבו הרומן עלה מדרגה היה, כאמור, עם המלחמה ב-2006 – תקופת השהייה במקלטים ביישובי הצפון שהולידה לא מעט פולקלור, וגם נסראללה היה חלק לא קטן מזה. אני אישית אפילו זוכר פרסומת של חברת מזגנים תחת הסיסמא – "נסראללה, אנחנו יודעים שאתה מזיע". ב-"מועדון לילה" אפילו הפיקו שיר מיוחד, על מקצב טכנו אופייני, שבו אזרחים מהרחוב איחלו לו מגוון קללות נרחב.

אך יותר מאלו, היתה זו "ארץ נהדרת" שהציגה את נסראללה בדרך מאוד מעניינת, שגם התפתחה עם השנים. החיקוי הראשון, אז בימי המלחמה, הציג את נסראללה (בגילומו של מריאנו אידלמן) בתור מישהו ערמומי. כשהוא ישב בפאנל עם דן חלוץ הזחוח ומירי רגב (אז עוד כדוברת צה"ל שרק רוצה להופיע בטלוויזיה) הוא היה ערמומי יותר מהם, הכיר את החברה הישראלית יותר מהם, מעורבב בהווייה שלנו יותר מהמנהיגים שלנו – לעזאזל, הוא אפילו שר את שיר האודישנים של "כוכב נולד". זה היה רמז ברור לתקופה שבה החשש מנסראללה, היה גדול מהאמינות שרחשנו כלפי גופים כמו דובר צה"ל או ממשלת ישראל.

הגלגול האחרון של נסראללה, תחת ידיו האמונות של יובל סמו, היה מעניין במיוחד – כי ההתייחסות האחרונה של "ארץ" לנסראללה נגעה בנאומים שנהג לשאת. אבל נסראללה של סמו לא היה מפחיד – הוא כן התלבש בעור מפחיד, אבל בתכלס "כלב נובח לא נשכתותו". כלומר, חזרנו במידת מה לנסראללה של תחילת הדרך – מדובר באויב לא מאוד מתוחכם, שמדבר גבוהה גבוהה, אבל בפועל לא באמת מצליח ליישם משהו. ועכשיו, כשהוא מת, די ברור מי היורש הבא שלו בתור הארכי נבל.

דמותו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר, גם ב"ארץ נהדרת" אבל גם באופן כללי, פרצה במלחמה הזאת. נס וסטילה כללו אותו ברשימת ה"כול כלב ביג'י יומו" (ע"ע, הרשימה הכי מלחיצה להיות עליה מאז "מחברת המוות"), סאבלימינל הבטיח ש"אנחנו אומרים ליחיא סינוואר – Yeah We Seen War", וכמובן הדמות של אלי פיניש שהציגה אותו מילולית כעכברוש שמתחבא במאורה – ואין יותר מדי מה לפחד ממנו.

הדרך שבה אנחנו מתייחסים לנבלים שלנו לא שונה בסך הכל מהדרך שבה מתייחסים לארכי נבלים פוליטיים בכל העולם. קים ג'ונג איל ב"טים אמריקה", או בן לאדן באלף סאטירות שונות בארה"ב שאחרי 9/11, לא היו הרבה יותר מתוחכמים. זאת היתה הדרך העדינה של הסאטירה לנסות ולצבוע את המציאות בצבעים קצת יותר נורמלים. יותר שפויים. לצחוק על המצב, ועל האויב הבדרך כלל מפחיד, כדי לנסות ולהפוך את הסיטואציה לנסבלת יותר. אז איך נסראללה משתקף מהתרבות שלנו? זה בסופו של דבר תהליך – היו שנים שבהם החשש ממנו היה הרבה יותר אמיתי, ומתמצא בתקופת המלחמה ובדמות הדי מתוחכמת שייחסו לו ב"ארץ". אבל בסופו של דבר, כמו כל הארכי נבלים שלנו, הוא חזר להיות אותו טמבל מהמדבר שצועק חזק – אבל לא באמת עומד מאחורי המילים שלו.

בשנת 2006, כשלהקת פרישמן והחלוצים כתבו את "יאללה יא נסראללה" – הדיוקן של נסראללה בחברה הישראלית היה מפחיד מתמיד. בדיעבד, מקץ 18 שנה, כנראה שמשהו בשיר הזה בכל זאת חלחל והפך את נסראללה לדמות אנושית יותר, אפילו נלעגת. זו כנראה הדרך שלנו, כל השנים, להתמודד מול היריבים שלנו – ללעוג להם, לצחוק עליהם, להראות שאנחנו לא מתרגשים וחזקים יותר מזה. באותה דרך שבה הפכנו את "תקוף תעשה פיגועים", הלהיט של חמאס שהיה אמור לזרוע אימה, ללהיט חתונות. ועכשיו רק נשאלת השאלה כמה מזה זו אופוריה לא מוצדקת, כמה זה זלזול – וכמה זו פשוט דרך התמודדות של אומה שתמיד נמצאת במצוקה מול מבקשי נפשה. לא מול נסראללה, כי אותו כבר החזרנו לאללה – אלא מול הנבלים של ההווה, ושל העתיד.