תל אביב מקצה לקצה: שירים לאהובתי החיובית והמיוחדת

נעמה גוגנהיים (צילום: ליטל מונדרר)
נעמה גוגנהיים (צילום: ליטל מונדרר)

נעמה גוגנהיים מחברת את האר'אנ'בי והאלקטרוני באלבומה החדש "90%", אלבום שנכתב תוך הליכה ורכיבה ברחובות העיר, עד שאי אפשר להפריד את האלבום מהעיר ואת העיר מהאלבום. כנראה שזאת אהבת אמת

כשאני בלחץ אני רוכבת את כל העיר.
אני בטוחה שאני לא היחידה, יש משהו מאוד מרגיע בתנועה בתוך תל אביב, ביכולת לעבור בתוכה אבל בכל זאת להישאר צופה. אני גרה בצפון הישן אבל רוב החיים שלי נמצאים בדרום העיר וביפו אז ניתנה לי הזכות לחוות את כל קצוות העיר. כשרק עברתי מרחוב מוהליבר לדירת המציאה שלי בכיכר בזל די התביישתי בזה. מצאתי את עצמי מתנצלת על זה מול החברים האמנים שלי, משתדלת לא להזמין אף אחת עד אליי כדי לא להטריח ובעיקר לא מעריכה ולא מבלה זמן בבורגנות שסבבה אותי. 

נעמה גוגנהיים (צילום: ליטל מונדרר)
נעמה גוגנהיים (צילום: ליטל מונדרר)

ימי הקורונה הכריחו אותי לחבק את האזור שלי. קרה הדבר ולמדתי לאהוב את תל אביב על כל גווניה. להתרווח בבתי הקפה המיוחדים סביבי, להנות מקריית המלאכה בלילה אחרי חזרה, לעוף על הפלאפל ביפו ד׳ לפני העבודה בפרויקט "ילדי המוזיקה". מדהים כמה העיר הזאת קטנה לעומת אחרות בעולם וכמה קסם טמון בה. תל אביב היא עיר של השראה. לפני כמה שבועות מראיין שאל אותי אם יש מוזיקה טובה שמגיעה מפה. היה לי כל כך קל לענות על זה. יש פה מוזיקה מטורפת. אחרת. דווקא השילוב בין הקשיים שאמנים חווים במדינת ישראל והחופש התל אביבי הוא שמייצר אומנות כל כך טובה, כל כך בועטת.

נעמה גוגנהיים בהופעה (צילום: רוני כהן)
נעמה גוגנהיים בהופעה (צילום: רוני כהן)

הרבה מהשירים שלי נכתבו בהליכה חזרה מערב תל אביבי טיפוסי, זה כבר נהיה חלק בלתי נפרד מהליך הכתיבה שלי. המרחק שכל כך נמנעתי מלחבק בעבר הפך להיות הרגע שבו אני מעכלת את שעבר עליי. הרגע שבו אני מתכנסת בעצמי ומוציאה את הכל על "Carrie & Big", למשל, נכתב ביום חורפי במיוחד אחרי שיחת טלפון בדרך הביתה מהעבודה. בכיתי כל הדרך, כאילו הגשם עזר לי להוציא הכל, הגעתי הביתה ושמתי פרק של סקס והעיר הגדולה כנחמה. זה היה כמו להסתכל במראה.

לי ולנעם שמש, שהפיק איתי את האלבום, היה חשוב מדי פעם להחזיר את המאזין למקום האישי. רצינו לייצר חוויה שהיא כמו להסתכל אל תוך מנהרה ובקצה הקצה שלה לראות אור. האלבום הוא תערובת של סאונדים מיוחדים, קולות הפוכים וביטים משוגעים אבל השורש הוא תמיד סתם אני עם עצמי בחדר. זה יכול להיות ב"זה לא הים" (לאה גולדברג) שפותח את השיר "SOS". הקלטת טלפון שלי ושל הגיטרה המתוקה והמצ׳וקמקת שלי שמובילה למערבולת בלבול בצורת שיר. יצר נקמנות ומלחמה פנימית הן שהולידו את "SOS", השיר עליו קיבלתי הכי הרבה הודעות פרטיות בחיי. בלדת כאב וכעס. לפעמים אני בעצמי לא בטוחה מי הבחורה שכתבה את השיר הזה. היא מרגישה לי במצוקה אדירה.

בשיר "Time" אפשר ממש לשמוע את החדר הקטן בו הקלטתי את עצמי בחצי מבוכה. פיניתי את שישי בלילה בידיעה שאני חייבת להקליט את השיר הזה. התארגנתי עם כל הציוד כדי לנסוע לאולפן ביתי של חבר. חיכיתי למונית בסבלנות ולחץ אדיר, הרי להקליט גיטרות היה הדבר הכי מפחיד בעולם מבחינתי, ולא הייתה מונית באופק. התרוממתי, כמו שאני, עם כל הציוד על הגב, והלכתי ברגל עד אליו. כל ההתעסקות הזאת יצאה בהקלטה, זה נתן חיספוס לשיר שהוא רוך אחד גדול. 

"Dilemma". על דילמה אפשר להרגיש כמעט את כל שכתבתי למעלה. לקח לו שנתיים שלמות להיכתב במלואו, הוא עבר הופעות רבות מסולו בקפה ביאליק ז"ל ועד להשקת האלבום במועדון הדרמה לפני שבוע. בכל פעם נוספה לו עוד שורה וידעתי שהוא גמור כשהגעתי למסקנת הפזמון, "האם אנחנו מספיק טובים אחת בשביל השני?"; את הקולות בפזמון שרה מקהלת "ילדי המוזיקה" ביפו, ואם תקשיבו טוב טוב יש שם גיטרה קלאסית שמתחבאת כאילו אני שוב יושבת על המיטה בחדר.

בהסתכלות אחורה, ההסתובבות ברחבי העיר היא שעזרה לי לחלום בגדול. הבריזה על הפנים ברכיבה בין השדרות היא מרפאת. מסקרן לדעת שבכל זמן נתון יש מקום בו את מכירה את כולן.ם ומקום נוסף בו את הפנים החדשות. את יכולה להיות מה שבא לך להיות באותו הרגע, מיפו ועד לירקון. אי אפשר להפריד את העיר מהאלבום החדש שלי "90%" או את האלבום מהעיר, והוא מדבר על השלמה עם כל החלקים, גם אלה הקשים יותר. תל אביב, אהובתי החיובית והמיוחדת, עזרה לי לחבק את כל הצדדים האלה. עיר שמתאהבים בה.

>> אלבומה החדש של נעמה גוגנהיים, "90%", יצא לאור בסוף אוקטובר ואפשר להאזין לו כאן