נתניהו, יש לך משהו עייף בעיניים. וגם אנחנו עייפים. בוא ננוח?
"אני מבינה אותך, ביבי. גם לשוטר אתמול בפיזור ההפגנה, שבהתחלה צרח עלינו ואז הסכים להקשיב ולדבר היה את אותו מבט עייף. מבט של אדם שנכנס למשהו גדול מתוך אמונה בו, ואז הבין שזה גדול עליו. גדול מדי. אבל הוא כבר התחייב" // טור דעה
ביבי, יש לך משהו עייף בעיניים. כבר שבועות רבים שאנחנו במלחמה, מלחמת התשה שהולכת ומקצינה בלי סוף ברור באופק. אולי הגיע הזמן לעצור לרגע ולנוח?
אני מבינה אותך, ביבי. גם לשוטר אתמול בפיזור ההפגנה, שבהתחלה צרח עלינו ואז הסכים להקשיב ולדבר היה את אותו מבט עייף. מבט של אדם שנכנס למשהו גדול מתוך אמונה בו, ואז הבין שזה גדול עליו. גדול מדי. אבל הוא כבר התחייב. ועכשיו הוא צריך להיות הפנים של משהו שהוא כבר לא בטוח כמה הוא מאמין בו. אז הוא פועל על אוטומט. כי ככה יותר קל. כי ככה זה פחות מערער.
אנחנו באמת עייפים. נזרקנו מהחיים אליהם היינו רגילים למאבק מפחיד ובלתי נגמר. אנחנו גם קצת מתוסכלים ונבגדים. קצת הרבה. אבל אנחנו גם נחושים ומשתדלים לשמור על אופטימיות, על האמונה באדם, על התקווה
לעצור לרגע ולהקשיב לצד השני זה תמיד מערער, לא משנה מאיזה צד אתה מגיע – לתת פתח לרעיון שאולי האמת שלי היא לא האמת היחידה. שאולי משהו בטעות יחדור את מגן הטיעונים שמאחוריו אני מתבצרת. כי שינוי קטן שבקטנים בעמדתנו, מסמן אפשרות לשינוי גדול יותר, ואז – האם כל מה שהאמנתי בו מוטל גם הוא בספק?
>> "ארץ נהדרת" זועקת: אין לפיד. אין גנץ. אין אופוזיציה בישראל
>> מחאה מנצחת: לראשונה עומדת מול נתניהו מכונת אנטי-רעל אמיתית
גם בעיניים של המפגינים סביבי אני מזהה עייפות. גם בשלי. אנחנו באמת עייפים, נזרקנו מהחיים אליהם היינו רגילים למאבק מפחיד ובלתי נגמר, כמו כולם פה. אנחנו גם קצת מתוסכלים ונבגדים. קצת הרבה. אבל אנחנו גם נחושים, משתדלים לשמור על אופטימיות, על האמונה באדם, על התקווה. אנחנו לא מושלמים – הכאב מוציא מאנשים צדדים מכוערים לפעמים, פריקת עול שמגיעה מחוסר אונים ומבקשת להוציא קצת מהכאב החוצה, לא לסחוב אותו לבד.
אנחנו משתדלים לזכור מהי נקודת הסיום – לא הפלת הממשלה, לא "ניצחון" על מי שחושב אחרת, לא פירוק המדינה. להיפך. נקודת הסיום היא נקודת הפתיחה: בנייה של משהו חדש ביחד, בניסיון לתקן כמה עוולות עבר ולמנוע עוולות חדשות בעתיד
אבל רובנו המוחלט משתדלים. משתדלים לזכור שהאמת שלנו היא לא היחידה. משתדלים להקשיב לחבר'ה שחושבים אחרת ובאים פתוחים לדבר, לא להתנגח. משתדלים לשמור על הקווים האדומים שבין מחאה הכרחית לאלימות סתם, שבין העברת ביקורת להתלהמות מיותרת. משתדלים לזכור מה נקודת הסיום – לא הפלת הממשלה, לא "ניצחון" על מי שחושב אחרת, לא פירוק המדינה. להיפך. נקודת הסיום היא גם נקודת הפתיחה: הידברות, בנייה של משהו חדש ביחד, בהסכמה רחבה, בניסיון אולי לתקן כמה עוולות עבר ולמנוע עוולות חדשות בעתיד.
ביבי, יש לך משהו עייף בעיניים, לך ולכל אדם אחר פה במדינה. עייפנו ממלחמות פנימיות (לחיצוניות לצערי התרגלנו), עייפנו ממאבקי הישרדות, ממשדרי חדשות "מיוחדים" חדשות לבקרים. אז אם כולנו כל כך עייפים, אולי נעצור רגע לנוח? זאת לא בושה לעצור להקשיב, לתת למשהו לחלחל פנימה. אולי נישן על זה קצת, ונקום יותר חכמים? מה אתה אומר?
>> רוני ידוב היא סטודנטית שנה ב' במסלול לתקשורת ומדיה, בית הספר לממשל וחברה, האקדמית תל אביב-יפו