"סגן הנשיא": שיעור מבדר ומצמרר בדמוקטטורה האמריקאית

כשעלה לבמה לקבל את פרס השחקן בטקס גלובוס הזהב השבוע, כריסטיאן בייל הצביע על אדם מקיי וסיפר בהומור עצמי שהבמאי אמר לעצמו, "אני חייב למצוא מישהו שיכול להיות לגמרי חסר כריזמה ושנוא על כולם". בכך הוא שם את האצבע על המכשול העיקרי שעמד בפני מקיי בבואו להציג בפנינו את הביוגרפיה של דיק צ'ייני – בירוקרט אפור שנחשב לסגן הנשיא הכי כוחני ועתיר עוצמה, ולכן מסוכן, בתולדות אמריקה.

לצורך העניין מקיי, שגם כתב את התסריט, אימץ את אותה גישה שהנחתה אותו בסרטו הקודם והנהדר "מכונת הכסף". הוא מציף אותנו בגלים של אינפורמציה באמצעות קצב מהיר, עריכה תזזיתית, דיגרסיות מטאפוריות (אלפרד מולינה כמלצר אדיב שמציע דוקטרינות אימה שונות) והומור מתגרה ארוג בתובנות מרות על הדמוקרטיה האמריקאית. רק שהפעם אין לנו עם מי להזדהות, וזאת אחת משתי הסיבות שהסרט פחות קולע מזה שקדם לו. המספר בעל הלב המטאפורי (ג'סי פלמונס) אינו דמות חזקה דיה למלא את התפקיד.

כריסטיאן בייל ואיימי אדמס ב"סגן הנשיא"

כמקובל בקולנוע היום, הסרט מתחיל ברגע שיא – ישיבה בהולה בבית הלבן בשל מצב החירום שנוצר עם התרסקות המטוס הראשון לתוך המגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001. בהיעדר הנשיא, סגנו תופס פיקוד ומספק סימן לבאות. אלא שאז הסרט עוצר וחוזר ל-1963, כשצ'ייני היה פועל אלכוהוליסט חסר כיוון. הסרט מנסה להקיף את כל התחנות במסע שעשה מנקודה זאת בחייו ועד הפיכתו לסגן הנשיא על פני אקספוזיציה ארוכה מדי שנמשכת 45 דקות עד שאנחנו מגיעים לעיקר. לא שחסרות לאורך הדרך סצנות מבדרות (צ'ייני וזוגתו מנהלים דיאלוג שייקספירי במיטה) והופעות מגניבות (סטיב קארל כמזכיר ההגנה דונלד רמספלד), אבל המיקוד של הסרט נפגם, מה גם שנאום תוכחה אחד מאשתו המתוסכלת לין (איימי אדמס) לא באמת מסביר את הפיכתו מאפס לאיש חדור מטרה.

אבל כשהוא משתכנע לחזור לפוליטיקה כסגנו של ג'ורג' בוש (סם רוקוול בהופעה קומית אנרגטית וסוחפת) על בסיס פרשנות ייחודית של החוק, שתאפשר לו לאחוז בהרבה יותר סמכויות מכפי שהיו לכל סגני הנשיא לפניו, אנחנו סוף סוף מבינים מדוע מקיי רצה לעשות את הסרט הזה, ומדוע עכשיו כשצ'ייני (77) עדיין חי ויכול להגיש תביעת דיבה. כי "סגן הנשיא" מבהיר באופן קומי, ועם זאת משכנע ומצמרר, כיצד אפשר ליישם דיקטטורה בחסות הדמוקרטיה. זאת לא סאטירה, זה אמיתי. וכשטראמפ מאיים להכריז על מצב חירום לאומי שיאפשר לו לבנות חומה, המסר של הסרט עדכני עד אימה.

בייל עובד קשה כדי להעלים את עצמו בתפקיד האיש הציני והמושחת שמדבר לאט ובטון מונוטוני גם כשהוא חוטף התקף לב, ולפעמים אפשר להבחין שהוא משחק. לצידו אדמס מעולה כאשתו התומכת. חבל שאין לה תפקיד של ממש, ורק הכותרות מספרות לנו שללין צ'ייני יש קריירה מרשימה משל עצמה. גם שאר השחקנים מצוינים ומביאים אנרגיה לסרט, בהם טיילר פרי בתפקיד הרמטכ"ל קולין פאוול שנדרש להוותו לייצג מדיניות הרסנית שהוא יודע שהיא שקרית. מזכירת המדינה קונדוליסה רייס (ליסה גיי המילטון), לעומת זאת, נדחקת הצידה. מקיי – ואפשר היה לראות זאת גם ב"מכונת הכסף" – לא כל כך מסתדר עם נשים בעמדות כוח.

צ'ייני היה הראשון שהטיל על ברק אובמה את האחריות לצמיחת דאעש – האשמה שרפובליקאים רבים, ובראשם הנשיא הנוכחי, מיהרו לאמץ. הסרט מהפך את הטיעון ומראה כיצד לצ'ייני עצמו היה תפקיד מהותי בהעצמת דאעש מארגון טרור שולי למה שהוא היום. סצנה מצחיקה מאוד באמצע כותרות הסיום מבהירה שהסרט לגמרי מוכן לכך שיואשם בנטייה ליברלית מובהקת.

סרט על: ביוגרפיה דחוסה של דיק צ'ייני, ששימש כסגן הנשיא של בוש הבן

ללכת? כן. שיעור מבדר ומצמרר בדמוקטטורה האמריקאית