המסך הנעלם: 10 סדרות ישראליות שכמעט ושכחנו שאי פעם קרו

יש סדרות שכולנו זוכרים שראינו. הקולקטיביות, הבלתי נשכחות. ה"סיינפלד", "הסופרנוס" ו"הסמויה". סדרות טלוויזיה שהפכו מזמן למשהו יותר עמוק, משהו שאומר עלינו משהו. יצירות תרבותיות שממשיכות ושורדות עשרות שנים. ויש כאלה שלא.

>> הלם הלם הלם: הרגעים הכי "וואו" בתולדות הטלוויזיה הישראלית

רוב הסדרות שעולות על המסך הרי לא מגיעות למעמד של קלאסיקה – רחוק מזה. וגם בבועה הקטנה שלנו, יש סדרות שכנראה כבר הספקתם לשכוח. הנה עשר סדרות ישראליות שהדחקנו חזק חזק, אבל היו. ועוד איך היו. נשבעים שהיו.

שבט כהן

סוף האייטיז ותחילת הניינטיז בערוץ הראשון, רגע לפני הקמת ערוץ 2, היתה תקופה שבה הרבה מאוד פורמטים נזרקו לאוויר. הלהיט הבולט היה ה"סיטקום", קומדיית המצבים, שפרחה באותה תקופה גם באמריקה. בארץ ההצלחה של "קרובים קרובים" גרמה לרבים לנסות ולחקות – והדוגמא הפעם כושלת במיוחד. "שבט כהן" היתה סדרה על משפחה ישראלית (בכיכובם של אברמל'ה מור ושושיק שני), שהסיפור הגדול שלה היו היוצרים – האבא טומי לפיד והבן יאיר, שחשבו שהולכים לשחק אותה בגדול. בספר "זכרונות אחרי מותי", שכתב יאיר בשמו של טומי, נאמר המשפט "בדבר אחד חידשנו: המצאנו סדרה קומית לא מצחיקה". ואכן, אחרי ביקורות שליליות ואחוזי צפייה נמוכה, "שבט כהן" ירדה אחרי 10 פרקים בלבד.

איצ'ה

כנראה שמדובר בפתיח הכי מזוהה עם ערוץ 2 של תחילת שנות התשעים – זה שבו ספי ריבלין ז"ל מתאמן מול הטלוויזיה, עולה ויורד מעל בנאדם ששכוב מתחתיו – אך הסדרה זכורה פחות. "איצ'ה" היתה סיטקום ישראלי שהתבסס על "הכל נשאר במשפחה" הקלאסית מאמריקה: ריבלין ז"ל היה איצ'ה, ארצ'י באנקר ישראלי, גבר טיפוסי שעובד בתחנת מוניות ולא מת על מיעוטים. הסדרה החזיקה מעמד כמעט שלוש שנים וזכתה לצפייה לא רעה בחייה, אבל די הודחקה לאחר מותה. הדבר היחיד שנשאר ממנה היה אותו פתיח – וגם מנגינת האקורדיון, שמי שאחראי עליה הוא לא אחר מאשר מתי כספי.

כן, מה?

גידי גוב יבדל"א וזוגתו ענת ז"ל היו אחד הצמדים הכי פוריים בתרבות העברית. גידי התפרסם כזמר, שחקן ומולטי טאלנט עוד לפני שמישהו המציא את המילה; ענת הפכה לימים לתסריטאית ומחזאית מוערכת. אבל גם אנשים מאוד מוכשרים יכולים לפספס; וזה מה שקרה עם הסיטקום הצה"לי, שנכתב ע"י ענת וגידי כיכב בו בתפקיד הראשי – זה של מליק, איש קבע שמנסה להתמודד עם חיי המשפחה. גם דב נבון מופיע פה, באחד התפקידים הראשונים שלו אי פעם על המסך – רגע לפני שיהפוך למגה סטאר.

צה"ל 1

הנה נושא שלא מתעסקים בו מספיק בתקשורת הישראלית: גלי צה"ל! בשנת 1997 עלתה הסדרה הקומית ב"רשת" – והתיימרה לספר, תחת שם קוד של תחנה פיקטיבית, את סיפור התחנה המיתולוגית. מפקד גל"צ דאז, משה שלונסקי, לא אישר לסדרה להצטלם בתחנה – והיא נדדה למקומות אחרים. שמוליק וילוז'ני גילם את המפקד, רמה מסינגר את קצינת הניהול – וגם שורה של שחקנים צעירים כמו שרון קנטור, ליאור מילר, עמוס שוב, דנה אשכנזי ואורי גוטליב היו החיילים. מה נשאר מצה"ל 1? כנראה שרק שיר הפתיחה, "מחפש אותך", שכתב אלון אולארצ'יק.

כסף קטלני

אמצע שנות התשעים בערוץ 2 התאפיינו בשליטה של סדרה אחת פופולרית במיוחד – "רמת אביב גימל", אופרת הסבון המוצלחת של טלעד. וברבות השנים, קמו לה לא מעט מתחרים, כשהבולטת שבהן היתה הסדרה הזו של קשת, שיצרו איציק גלעד ודני כפיר וביים הבמאי המוערך ערן ריקליס. עם קאסט שחקנים שכלל את נתי רביץ, גלית גיאת, רפי תבור ואפילו סנדי בר (אולי כקונטרה ליעל בר זוהר של רמא"ג), הסדרה עסקה בעולמות העסקים ומאבקי השליטה – והיתה גם יקרה במיוחד, מה שהביא לסופה אחרי 4 עונות ו-52 פרקים בסך הכל.

פאזל

בשנת 1999 רצו בקשת לעשות סדרה על… משהו. ארבעה סטודנים בראשית גילאי השלושים (ביניהם יואב צפיר) שחיים את חייהם בירושלים, בין דירת שותפים לבית קפה שכונתי. הסדרה היתה סיטקום על דייטינג, על עבודה, על לימודים… ובעצם,היתה על כלום. אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא היחידים – הביקורות מיהרו לאזכר את "סיינפלד" כהשראה מובהקת, וללא כישורי הכתיבה של ג'רי ולארי, הסדרה בקושי החזיקה עונה קצרה אחת, ולא השאירה שום עקבות משמעותיים. חבל, היה מעניין לראות "תרגיע" בגרסתו של יואב צפיר.

חדר מלחמה

חוזרים אל יאיר לפיד, שבשנות האלפיים המוקדמות כבר היה כוכב לא קטן. הטור ב"ידיעות" שגשג, התכנית בערוץ 2 הפכה למדורת השבט, ובשיא ההצלחה לפיד חלם להיות ארון סורקין. כך נוצרה "חדר מלחמה", מעין גרסה ישראלית (הכי ישראלית) ל"הבית הלבן", שעסקה בגוף מודיעיני סודי שהוקם בלשכת ראש הממשלה. ליאור אשכנזי, איילת זורר, אלי פיניש וששון גבאי כיכבו בסדרה, שזכתה לפרומואים מפוצצים ותחושה של משהו מתמשך – אבל נגמרה רק אחרי עונה אחת, עשרה פרקים, וביטוי אחד שנשאר שגור – "רוה"מ". באנגלית זה נשמע יותר טוב.

סיטי טאוור

ספק אם יש מוצר יותר כיפי ויותר נפוץ בטלוויזיה הישראלית מאופרת הסבון הטראשית. הפעם מדובר ב"סיטי טאוור" של רשת – ששודרה במשך 29 פרקים, ושרדה עונה אחת בלבד. דן תורג'מן, במקביל להצלחה הגדולה של "לגעת באושר", ענת עצמון, רות גונזלס בתפקיד דרמטי ראשון (ודי אחרון) וגם צביקה פיק, שכתב את שיר הנושא ומופיע בסדרה כשחקן. גם "סיטי טאוור" לא הצליחה להכות שורשים ולהתפתח למשהו שאנחנו זוכרים, ונשארנו רק עם השיר של צביקה פיק – "הלילה הוא הלילה". זה לא רק אני, נכון? נכון?!

משפחת קמיצ'לי

כמו לא מעט סדרות שמופיעות ברשימה הזאת, גם כאן היה ניסיון לאמץ פורמט מצליח מחו"ל. "משפחת קומאר" היתה סדרה בריטית על משפחה הודית, שבונה לעצמה אולפן טלוויזיה ומארחת סלבריטיז. בארץ התקנאו ברעיון, והחליטו ללכת על משפחה מרוקאית שמנסה לעשות את זה בעצמה – ואפילו שיבצו אותה ביום שישי בערב, בתחושה שיש להם להיט גדול ביד. בדיעבד, היה שם קאסט לא רע – שכלל את ישראל קטורזה, משה איבגי, ירדן בר כוכבא ואפילו שולה חן (!) – אבל "קמיצ'לי" היתה פלופ די מהדהד שירד מהאוויר אחרי שש תכניות בלבד.

נישואים פלוס

חיקויים, כבר אמרנו? בשנת 2012, שנים אחרי שסדרת המקור הקלאסית ירדה מהאוויר באמריקה, ניסתה "קשת" להחיות את הפורמט גם בישראל. הקשיים ליוו את הסדרה מהרגע הראשון – צחי גראד, שהיה אמור להיות התשובה הישראלית לאל באנדי, זז הצידה, כשבמקומו הגיע ליאור אשכנזי (בחירה הרבה פחות אופיינית). דורית בר-אור היתה פגי, נועה וולמן היתה קלי… אתם יכולים לנחש לאן זה הלך. "נישואים פלוס" הישראלית נפלה אחרי שתי עונות, 50 פרקים, רייטינג נמוך וביקורות שליליות. המקור מהניינטיז, שאוטוטו חוגג ארבעים שנה, מופיע בערוץ הקומדיות הקרוב לביתכם.