"סה לה וי" לא מגיע לרמות של "מחוברים לחיים", אבל גם הוא יהיה להיט

אחרי ההצלחה העולמית המטורפת של "מחוברים לחיים" (2011) – שהכניס יותר מכל סרט שאינו דובר אנגלית אי פעם (וגם זכה לרימייק אמריקאי בכיכובם של בריאן קרנסטון, קווין הארט וניקול קידמן שיצא בקרוב למסכים) – צמד היוצרים הצרפתים-יהודים אריק טולדנו ואוליבייה נקש הבינו שמוטב לא לנסות לשחזר את ההצלחה ופנו לכיוון אחר. ב"סמבה" (2014) הם לקחו על עצמם לטפל ברצינות מסוימת בחוויית ההגירה, והמשימה התגלתה כגדולה מדי עבורם. אז הם שבו לחיקה החמים של הקומדיה, ויצרו את "סה לה וי" שמסתמן כלהיט, גם אם לא בקנה המידה של הסרט ששמו ייחקק על המצבות שלהם.

כמו "ימים יפים", סרטם החינני מ-2006 על הרפתקאותיהם ותסכוליהם של צוות עובדים בקייטנת קיץ, גם "סה לה וי" עוקב אחר צוות עובדים במהלך אירוע אחד. הפעם מדובר בחתונה מפוארת המתנהלת בטירה מהמאה ה-17, וכל המלצרים נדרשים ללבוש תלבושות תקופתיות לא נוחות. בין הקומדיה הרומנטית הקלאסית "סיפור פילדלפיה" (1941), דרך הלהיט הצרפתי "זוגות נשואים" (1975), ועד המחזמר "מאמה מיה!" (2008), הקולנוע מלא בסרטי חתונות שמשלבים רומנטיקה עם בלגן. רובם הגדול שמים את הדגש על הזוג שבמרכז, ועל בני משפחותיהם. "סה לה וי" די יוצא דופן בכך שהוא מתעניין יותר בפועלים, שלרוב נדרשים להיות בלתי נראים.

נראה נוח דווקא. "סה לה וי"

על ההפקה הגדולה מנצח ז'אן-פייר בכרי בתפקיד הבוס הלחוץ אך נדיב הלב מקס. בכרי הוא תסריטאי מוכשר בעצמו (הוא כתב תשעה תסריטים עם זוגתו לשעבר אנייס ז'אווי), והוא מעולה כגבר העייף שמנסה לא לאבד את עשתונותיו בתוך ההמולה שסביבו. בין השאר הוא נאלץ להתמודד עם חתן נודניק (שחקן התאטרון בנז'מן לוורן), עם צלם לא מקצועי (ז'אן פול רוב, שמרבה לעבוד עם נקש וטולדנו), עם זמר דיווה (ז'יל ללוש נהנה להגזים), ועם האסיסטנטית בעלת הפה המלוכלך (איה אדרה) שכל הזמן רבה עם הזמר, שלא לדבר על הפסקות חשמל הרסניות.

התסריט עתיר הדמויות מספק סיפורי רקע, או לפחות תכונות אופי מובהקות, לרוב המשתתפים – נביל תמיד אומר דברים מובנים מאליהם, ולסמי (הסטנדאפיסט אלבן איבאנוב) אין מושג במלצרות. אחת הדמויות היותר מוצלחות היא של המורה לשעבר ז'וליאן (ונסן מקנייה), שמתעקש ללמד את כולם לדבר צרפתית צחה, ומתחרפן כשהוא מגלה שהכלה היתה קולגה שלו בבית הספר. באמצעות דמותו הסרט עוסק בשפה הצרפתית ובמתקפות עליה בעידן ההגירה והאוטו-קורקט – נושא שידבר בעיקר אל דוברי השפה.

כל השחקנים נהדרים, וחבל שדווקא סוזן קלמן – השחקנית הקנדית המופלאה המוכרת מסרטיו של קסבייה דולאן – לא קיבלה דמות שהיא יכולה להמריא איתה (היא מגלמת את אהובתו בסתר של הבוס הנשוי). בכלל, דמויות הנשים פחות מפותחות – בעיה מוכרת בסרטים של גברים – ורק הכלה המתוקה (ג'ודית שמלה בהופעה מלאה אור) מותירה רושם בתפקיד קטן אך חשוב.

ההומור בסרט אינו מתוחכם במיוחד, ולא כל הפיתולים העלילתיים משכנעים (בהם צמד העלילות הרומנטיות ההכרחיות). אך הוא אינו נופל לוולגריות הטיפוסית לקומדיות צרפתיות על גברים לחוצים – בעיקר כאלה שיש בהן בני מיעוטים. והכי חשוב, זה סרט טוב לב. עובדי המטבח מסרי לנקה אמנם לא זכו שייכתבו להם דמויות של ממש, אך "סה לה וי" עושה להם מחווה מרגשת בסצנת השיא המוזיקלית, שהולחנה על ידי הקונטרבסיסט אבישי כהן. זה רגע קולנועי יפה שמראה שנקש וטולדנו יודעים מה הם עושים. אך בסופו של דבר הסיבה העיקרית לראות את הסרט הסימפטי הזה היא הופעתו הבנויה לתלפיות של בכרי, שלא נראה בארץ מאז "תסתכלו עלי" הנהדר (2004).

סרט על: צוות העובדים בחתונה בטירה מהמאה ה-17

ללכת? כן. קומדיה צרפתית חביבה וטובת לב