סופר-בריטים: סוף סוף סדרות גיבורי על שאשכרה יש לה מה להגיד

כשאתם חושבים על גיבורי על, את מי אתם מדמיינים? בטח זה קודם כל באטמן וסופרמן, הגיבורים הקלאסיים. אחר כך זה בטח קפטן אמריקה, הענק הירוק, איירון מן, ספיידרמן – כמעט כולם, לפחות בגרסתם המקורית, לבנים. אז נכון שעכשיו זה טרנדי להכניס דמויות שחורות תחת מסיכה של דמויות לבנות בדימוס, אבל הפרקטיקה העצלנית הזו היא גם בין הגורמים שבגללם יש דשדוש בעולם סרטי הקומיקס. אין גיוון אמיתי, אין ליהוקים מפתיעים, ובעיקר שום דבר חדש לא קורה. זה נכון יותר מהכל למארוול, שם הסרטים עדיין "מתקנים בלונה פארק", כדברי סקורסזה הקדוש. מזל שיש אנשים שעוד מנסים להשאיר את ז'אנר גיבורי העל בחיים, כמו הראפר הבריטי בעל השם ההו-כל-כך מקורי ראפמן, שבא להרעיד קצת את עמודי הקומיקס עם הסדרה החדשה שלו, "סופסל".

>> הישראלי הצועק: ערוץ התעמולה החדש מצא המון אידיוטים שימושיים

נכון, זה נשמע כמו רשת-בת של שופרסל, אבל אם אתם חושבים שזה מגוחך, חכו עד שתשמעו את הפרמיס: קבוצה של אנשים החיים את חייהם בדרום לונדון מגלים יום אחד שהם מתחילים לפתח כוחות על. הקשר היחיד ביניהם הוא שכולם שחורים, ושלכולם יש היסטוריה משפחתית של אנמיה אנמיה חרמשית. זה נשמע פחות או יותר כמו משהו שקניה ווסט כתב או לכל הפחות כמו סרט בלאקספלויטיישן משנות השבעים, ולמען האמת כשישבתי לצפות בסדרה לא ציפיתי למשהו טוב. לא ציפיתי למצוא דמויות שאזדהה איתן, ובטח לא שיצליחו לרגש ולחדש ז'אנר שלם. טעיתי, כי מדובר בסדרה מעולה, ונהניתי מכל רגע. 

מייקל (טוסין קול) הוא שליח שמתכנן להתחתן עם בת זוגו דיון (אדלאיו אדדאיו), אבל יום אחד הוא מגלה שהוא נוסע בזמן. כן, ככה. ואם זה לא מספיק, הוא מגיע לעתיד ומגלה שדיון עומדת למות. עכשיו מייקל נמצא במירוץ נגד הזמן, בניסיון למצוא אנשים נוספים עם כוחות על: טייזר הבלתי נראה (ג'וש טדקו), עבריין צעיר שנמצא במרכז מלחמת כנופיות עם הגנגסטר קרייזי (גטס); סברינה (נאדין מילס) בעלת כוחות הטלקינזיס; רודני (קלווין דמבה), שהפך להיות הגרסה הלונדונית של הפלאש; וכמובן, על תקן הענק הירוק, אנדרה (אריק קופי אברפה). מדובר בקבוצת גיבורי על שמזכירה שילוב מוזר בין "Heroes" ל-"Misfits" המיתולוגיות, והכי חשוב – אף אחד מהם לא לובש טייץ צמוד. מעבר לעובדה שהשחקנים עושים רוב הזמן עבודה ממש טובה, יש בסדרה הרבה יותר אקשן ממה שציפיתי לו. ראפמן אמנם לא מושך אותנו לסיקוונסים של קרבות CGI באורך הגלות, אבל מה שהופך אותו לטוב זה דווקא הרגעים בהם הדמויות לא משתמשות בכוחות שלהם. בדרך כלל זה הפוך, אבל גם כשטייזר נלחם מול קרייזי והכוחות שלו לא עובדים, אנחנו מקבלים סצינת קרב אינטנסיבית ומלאה שכיף לראות. 

גם סיפור המסגרת, שעדיין לא נפתר, משנה קצת את הכללים. בדרך כלל אני שונא לראות שהכוחות הגיעו מתוך איזשהו ניסוי מדעי, דוגמת יקום אלטרנטיבי של האקסמן, בו גילינו שהמוטנטים הם תוצר של ניסוי כושל. ב"סופסל" הנוסחה הזאת עובדת באופן מפתיע, אולי בגלל הופעתו של השחקן שמגלם את הארכי-נבל, אדי מרסן, שפשוט טוב בלשחק אנשים רעים. גם אם זה רק לדקה וחצי. אבל אולי הסיבה היותר משמעותית שזה לא שינה לי, היא שיש לסדרה הזאת אמירה, והנוסחה הספציפית הזאת משרתת את האמירה של הסדרה. זה כיף לראות בתוך ז'אנר שמורכב בעיקר מאטרקציות ושעשועים שאפשר להרים יצירות על גיבורים אנושיים עם בעיות אנושיות, שמנסות גם לעשות שינוי. סדרה שמנסה לרענן אותנו קצת מהדברים שאנחנו רגילים לראות בסרטי הקומיקס, ולהעז לעשות משהו שהוא מעבר. 

ראפמן לקח הימור רציני עם "סופסל", וזאת סדרה שככל הנראה אף אחד אחר לא היה יכול לעשות באופן הזה, עם טביעת אצבע ברורה של היוצר – דבר שמאד חסר בבלוקבאסטרים חסרי נשמה. ההימור הזה השתלם ובענק, ומגיע לסדרה הזאת קהל מעריצים שישאיר אותה באוויר, בתקווה שזה גם יזניק את התקציב, כי מחלקת האפקטים די טעונה שיפור. למרות ש"סופסל" לא מושלמת, היא סדרה חשובה, כי היא בין סדרות גיבורי העל הבודדות שאשכרה יש להן מה להגיד. או לפחות מה להגיד מלבד "כסף! כסף! כסף! אני אוהב כסף!".
סופסל. עכשיו בנטפליקס