"סטיב ג'ובס": סרט חד על אדם שהפך את עצמו לאייקון

בשיעור ראשון בתסריטאות הוליוודית לומדים על מבנה שלוש המערכות. אהרון סורקין, חצוף שכמותו, לוקח את ההכתבה המבנית הזאת ועושה איתה משהו שונה לגמרי. התסריט התלת מערכתי שלו מורכב משלושה אירועים, או בעצם מהדרמה שלפני האירועים – שלוש השקות של מחשבים (מקינטוש ב־1984, נקסט ב־1988 ואיימק ב־1998). הדקות שלפני כן מלאות מתח והכל מבוים וערוך בקצב של ספרינט, אבל ההשקות עצמן אינן נראות על המסך. סורקין ("הרשת החברתית") ודני בויל ("טריינספוטינג") מנפנפים בגזר ותוך כדי זה חובטים בנו במקל, אבל כשהפה שלנו פעור ומוכן הם זורקים את הגזר ומשאירים אותנו רעבים.

מעבר לכך שהסרט דברני מאוד, הדבר הכי מסוכן שעשו היוצרים הוא לעצב גיבור שקשה מאוד לאהוב. אורסון וולס עשה את זה לפני 70 שנה ב"האזרח קיין", ומסיבות מובנות, מעט מאוד ביוגרפיות קולנועיות העזו לעשות זאת מאז. כשהגיבור אנטיפת הוא חייב להיות מבריק, כריזמטי ומרתק כדי להחזיק אותנו מעוניינים בגורלו, וג'ובס בגילומו של מייקל פסבנדר הוא כל אלו – ויותר. המערכת הסגורה של מחשב המקינטוש שהוא מתעקש עליה הופכת בסרט לדימוי שלו עצמו כמי שלא ייתן לאף אחד להיכנס. הוא מוצג כבעל חזון פרפקציוניסט, שלא המציא או בנה שום דבר, אבל הוא "מנגן על התזמורת", כדבריו. הוא רודה באנשים סביבו, מתנשא על שותפיו ומתנכר לתרומתם.

היחסים המשתנים עם הבת ליסה (ולאמה), וכן עם תחליף האב, מנכ"ל אפל ג'ון סקאלי (ג'ף דניאלס הנהדר), תחליף בת הזוג אשת השיווק ג'ואנה הופמן (קייט ווינסלט המצוינת) ותחליף האח השותף להקמת החברה סטיב ווזניאק (סת' רוגן, שלראשונה אינו מגלם את עצמו אלא מעצב דמות של ממש ועושה זאת היטב) מייצרים את הדרמה של הסרט. כולם יותר סימפטיים ונוגעים ללב מהמנוע שבמרכז, ומאפשרים לנו חיבור רגשי לסרט – בידור אינטלקטואלי סוחף המציע ניתוח חד של אדם שהפך עצמו לאייקון.

השורה התחתונה: לכו מהר לפני שהסרט יירד מהמסכים