אלו לא הדמויות שתכננו להתאהב בהן, אבל החיים מלאים בהפתעות

נקודת המוצא של "סינמה סבאיא" דומה לזו של סרטים ישראלים נוספים מהשנים האחרונות. כמו ב"מוטלים בספק" של אלירן אליה וב"הסוסיתא של הרצל" של דוד קריינר, ומבחינה מסוימת גם ב"אני לא" של תומר הימן, מורה לקולנוע מעיר גדולה במרכז הארץ מגיעה לפריפריה להעביר קורס בקולנוע, שבמהלכו התלמידים לומדים על עצמם דברים חדשים. דמיון נוסף אפשר למצוא מאחורי המצלמה – כל הסרטים נוצרו בהשראת ניסיונם האישי של הבמאים, שאינם יכולים להתפרנס מיצירת קולנוע בארץ ישראל ולכן הם גם מלמדים. אבל בניגוד לסרטים שקדמו לו, סרטה של אורית פוקס רותם אינו מספר על נערים מרדניים, אלא על נשים בוגרות, עובדות עירייה יהודיות וערביות, שמקבלות גמול השתלמות וכבר יש להן ניסיון חיים ארוך. זה מייצר סרט בטעם אחר ובקצב אחר, בוגר יותר, שליו יותר – אך לא פחות טעון – ומקסים בתכלית.

דאנה איבגי היא רונה, המורה לקולנוע, שאנחנו יודעים עליה מעט מאוד מעבר לתפקיד שלה. כשלרגע נדמה שנחשף עליה משהו שהיא מסתירה מתלמידותיה, מתברר שזו אינטרפרטציה שגויה. הדבר האחד שנודע לנו זה שהיא כל כך מתלהבת מהסרטונים האישיים שמצלמות המשתתפות בסדנא, שהיא מתחילה לחשוב איך להשתמש בהם כדי ליצור סרט משל עצמה. זה מספק לנו הצצה לאגו שלה כיוצרת לא ממומשת, שמתחבא מאחורי החיוך הידידותי.

גם על המשתתפות, שמגיעות מאזור חדרה והמשולש, אנחנו מגלים רק מה שהן מוכנות לגלות. הסרט כולו מתרחש במתנ"ס שבו נערך הקורס, ומחולק לשמונה פרקים כמספר המפגשים. לבתיהן של המשתתפות אנחנו מגיעים רק דרך קטעי הווידיאו שהן מצלמות. זה אומר שהגברים היחידים בסרט נראים דרך מצלמותיהן של הנשים, כמו שהן רואות אותם. זה מעניק ל"סינמה סבאיא" אינטימיות גדולה, וגם חזות של סרט תיעודי, כשאנחנו כל הזמן מודעים לאקט ההתבוננות.

לתחושת האמת של הסרט תורמת גם העובדה שחלק מהנשים אינן שחקניות במקצוען, אלא הן מגלמות את עצמן, או דמויות דומות לעצמן, כמו זו שגרה בסירה עם הכלב שלה. אחרות, כמו הזמרת אמל מורקוס, מורגלות בהופעה מול המצלמה. אחד השיאים הסוחפים של הסרט הוא הווידיאו קליפ שהן יוצרות סביב שיר שהיא שרה. כולן נפלאות, והדינמיקה ביניהן כה טבעית, שאנחנו מתקשים להאמין שהן פועלות על פי התסריט שכתבה אורית פוקס רותם בעקבות מפגשים עם הנשים. זאת שיטת עבודה שמזכירה את "בין הקירות" של לורן קנטה, שזכה בדקל הזהב בשנת 2008, וגם כאן היא משיגה תוצאות מרגשות.

כשהן מציגות בסדנה את עצמן ואת הקטעים שצילמו, כל אחת ואחת מקבלת תשומת לב, ובהדרגה הנשים מתגברות על ההבדלים התרבותיים והדוריים ביניהן, מבחינות בנקודות החיבור – כמו קשיים בזוגיות – ומעניקות תמיכה זו לזו כמיטב יכולתן. אבל האם תרגילי הצילום והכתיבה שבהם הן חושפות את משפחותיהן תורמים להתמודדות שלהן עם חייהן, או שהם גם מסוגלים להזיק? ומה מידת האחריות של מנחת הסדנה, שאינה פסיכולוגית או עובדת סוציאלית, ויש לה, כאמור, את האינטרסים שלה?

"סינמה סבאיא" יצא מפסטיבל ירושלים 2021 עם פרסי חביב הקהל וסרט הביכורים הטוב ביותר, והמשיך משם לקטוף 12 מועמדויות לפרסי אופיר, כולל לסרט, לבימוי, לתסריט ולשתיים מהשחקניות (איבגי וג'ואנה סעיד, שזו הופעתה הראשונה בקולנוע). זה מעיד על יכולתו של הסרט לכבוש את לבבות הצופים למרות, או שמא בגלל, ההימנעות משיאים דרמטיים גדולים. הנשים ייצאו מהסדנה מחוזקות, אך לא יהפכו את עורן. זה סרט חם והומניסטי, שגורם לנו להתאהב בגיבורותיו, לכאוב את כאביהן ולשמוח בשמחותיהן הקטנות, ואין בו רגע מזויף.

4 כוכבים. בימוי: אורית פוקס רותם. עם דאנה איבגי, אמל מורקוס, ג'ואנה סעיד. ישראל 2021, 91 דק'