"סיפור על אהבה וחושך": נטלי פורטמן מתגלה כבמאית מבטיחה

שימו בצד את הספר האוטוביוגרפי של עמוס עוז – עיבודים קולנועיים אף פעם אינם יכולים לעמוד בציפיות של מי שקראו את הספרים, לא כל שכן ספרים מהוללים. תשכחו מזה שכוכבת הוליוודית קיבלה מהקרנות את הכסף שמיועד ליוצרים ישראלים. תתעלמו מהתחושה שנטלי פורטמן, האמריקאית בדרך כלל, קפצה ארצה ללמד את הילידים איך לספר את הסיפור שלהם, ועוד בעברית. בקיצור – תשאירו בבית את מטען האנטי האוטומטי והדעות הקדומות, ותגלו סרט פיוטי ויפה שנעשה בתשומת לב, באהבה ובתבונה. וכן, זה סרט ראשון של במאית/תסריטאית שלקחה על עצמה משימה לא פשוטה, והוא אינו נטול פגמים.

הסרט מספר על ירושלים בין 1945 ל-1948, כפי שהיא נראית בעיניו של הילד עמוס (אמיר טסלר), שאמו ניצולת פולין התקשתה למצוא את מקומה בארץ הקשה, והיתה מספרת לו סיפורים, עד שהפסיקה לספר ושמה קץ לחייה. הסיפורים העצובים, כמו גם דמיונותיה הכמוסים (על התגלמות גברית וסקסית של החלום הציוני), מעשירים את המארג של הסרט בדימויים שיחזרו בוריאציה מרגשת בסופו.

גם אביו הלמדן (גלעד כהנא), שאינו יודע איך לעזור לאשתו הדואבת, מפתח את עולם הדימויים של הילד שיהיה לסופר, אף שהוא עושה זאת באמצעים דקדקניים יותר, ומרצה לו על הקשרים המובנים בין מילים שונות. עיסוקו של האב בשפה ובספרות העברית קשור באמונתו בקוממיות של עם ישראל בארצו, ובעתיד הוורוד הצפוי לנו כאן ברגע שתקום מדינה, אף שהוא עצמו אינו מצליח לגדל דבר בגינתו. אבל הצילום העגמומי בגוונים כחלחלים ואפרוריים של סלאבומיר איז'אק ("הארי פוטר ומסדר עוף החול") מבהיר שהסרט נוטה לאמץ את נקודת מבטה של האם, הרואה לפניה תהום פעורה.

חלומות מוגשמים תמיד מכזיבים, אומר המספר הנוכח מדי (מוני מושונוב), ומנסח בשבילנו את המסר העיקרי של הסרט, העוסק בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הסרט מנסה להלחים את החלומות האישיים לאלה הלאומיים, ולפעמים עושה זאת ביתר הדגשה, בעיקר כשהוא פונה להצהרות פוליטיות. סצנת ההתכנסות ברחוב מול רדיו המשדר את ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה, מעצבת יפה את ההתרגשות ואת החרדה, בייחוד בהתחשב בעובדה ששמענו את הפסקול הזה כל כך הרבה פעמים. אבל מונטאז' המלחמה שבעקבותיה, המורכב מקטעי ארכיון מלווים בקריינות דידקטית על מקור הקונפליקט בין היהודים לערבים, פוגם במארג השברירי של הסרט, שאינו מונע על ידי דרייב עלילתי.

עם זאת, רוב הזמן נשמרת תחושת האמת של המרחב ושל האנשים, גם בשל העיצוב המוקפד של ערד שאואט, שיצר ירושלים בוצית וקלאוסטרופובית שכמותה לא ראינו בעבר. פורטמן ליהקה את עצמה לתפקיד האם המלנכולית והעדינה כבובת החרסינה, ושיבצה בסרט קצת יותר מדי שוטים שלה בוהה בחלל. זרותה אפקטיבית יותר דווקא בסצנה שבה נוחתת עליה רוח טובה, והיא לובשת שמלה מחויטת ואופנתית, לוקחת את בנה ובעלה למסעדה, ומורה להם להזמין את המנות הכי יקרות. הם מעיינים בתפריט, ומזמינים מרק ירקות, קציצות עוף ופירה. והנה לכם ירושלים של מטה בימי טרום מאסטר שף.

השורה התחתונה: סרט ראשון מבטיח מאת במאית רצינית ומוכשרת. עוד נשמע עליה.