מכוניות מתנגשות: להלי פרילינג בתערוכה חדשה ומטרידה

תאונת דרכים בתוך גלריה - זה מה שקורה בתערוכה החדשה של זוכת פרס שרת התרבות לאמן הצעיר לשנת 2015. אם תשאלו אותה, זה לא רק מורבידי

מתוך התערוכה "סירנה" של להלי פרילינג (צילום: שרון פדידה)
מתוך התערוכה "סירנה" של להלי פרילינג (צילום: שרון פדידה)
13 ביוני 2016

להלי פרילינג יושבת ליד מכונית מרוסקת ומיניקה את התינוק הקטן שלה. הרכב המשפחתי – מאזדה 3 שחורה – הונח הבוקר בעזרת מנוף בגלריה רו־ארט, אחרי שהות ארוכה ליד ביתה של פרילינג, שהביאה אותו ממשחטת מכוניות. "הייתי צריכה לחשוב עליו, חיכיתי שאני אדע מה אני עושה איתו". היא אף פעם לא באמת יודעת בדיוק מה היא עושה, לא עד הרגע האחרון ממש. "ואולי רק בעוד חצי שנה אני אבין מה עשיתי", היא מוסיפה. פרילינג, ילידת 1982, בוגרת תוכנית ה־MFA של בצלאל וזוכת פרס שרת התרבות לאמן צעיר 2015, הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות, בין היתר במוזיאון ישראל, מוזיאון בת ים, מוזיאון הרצליה ועוד, וכן בתערוכה זוגית עם האמן שרון פדידה (בן זוגה) וכמה תערוכות יחיד. במהלך 2016 תציג עבודות חדשות באגף החינוך של מוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה ובביאנלה לרישום בירושלים.

כתבות נוספות שיעניינו אותך:
דתי, מזרחי, פריפריאלי – ואמן עולה מצליח
האמנים שניצלו צינית את משבר הפליטים
ריאיון עם המאייר איציק רנרט לרגל התערוכה

המכונית הפוסט טראומטית עומדת במרכז “סירנה", התערוכה החדשה של פרילינג, שבוזקת עליה עוד אינספור שברי זכוכיות מנצנצים, ורוכנת פנימה, דרך החלון השבור, אל תא הנהג הנעול, רוקמת שם חוטי דבק עדינים דמויי קורי עכביש (דומים לאלו שהופיעו בתערוכה
הקודמת שלה, “קאטר", שהוצגה גם היא בגרליה רו־ארט). בתוך הרכב נמצאים חפצים נוספים: "דיסקים, מגבונים, מוצץ, בדיוק כמו של הבן שלנו. ספל קפה. תוך כדי שעבדנו על האוטו צצו עוד דברים: בובת קינדר שהושארה בשמש. חלק מהחפצים מקבלים עריכה, חלק מקבלים היילייט. אני רוצה שלא יהיה ברור איפה התאונה הסתיימה ואיפה אני מתחילה".

מתוך התערוכה "סירנה" של להלי פרילינג (צילום: שרון פדידה)
מתוך התערוכה "סירנה" של להלי פרילינג (צילום: שרון פדידה)

לצד הרכב ירחפו “גלי נייר, עננים ענקיים מנייר", שעשויים מדפי A4, “ניירות פשוטים, של מדפסת", שנחתכו והודבקו כגלים לבנים. גם ביצירת ענן הנייר, מופת של הקפדה ועמלנות יפנית למראה, פרילינג שומרת על מרחב המקריות ואינה יודעת מראש מה תהיה הצורה של הענן או איפה בדיוק הוא יוצב: “זה פריסטייל, אבל זו סדרה, כל אחד בנוי על זה שאחריו. אני נאצית, אבל אני חייבת שיהיו סטיות מהמערכת".

בהתחשב בנוכחות האסון פרילינג צריכה להישמר מאילוסטרטיביות, מכך שהתמונה כולה לא תהפוך לחזיון של גן עדן. אפשר לסמוך עליה. היא חדה כמו חברה הטוב ביותר, סכין החיתוך. שדה “אמנות הרכב", כמו שפרילינג קוראת לו, הוא שדה חרוש. גם בלי לספור את המכונית בהיכל התרבות, “אף אחד לא מופתע היום מלראות רכב בחלל שלא מיועד לכך". בטקסט שמלווה את התערוכה כותבת האוצרת לאה אביר ששפתה הייחודית של פרילינג “מציבה אלטרנטיבה לשימוש המאצ'ואיסטי השגור ברכבים וחלקי רכב באמנות".

פרילינג אמנם נרתעת מכל חלוקה מגדרית של האמנות, שלה או של אחרים, אבל מסכימה שאכן “רוב אלו שהציגו עבודות רכב היו גברים, וכל העבודות – גם אם לא נעשו על ידי גברים, אם להיזכר בשרה לוקאס (אמנית פמיניסטית בריטית שהציגה בין היתר רכבים מנותצים וחרוכים – ש"ק) – היו בעלות נטיה כוחנית: ניפוץ חלונות, מכונית מתפוצצת, שעומדת להתפוצץ. הרכב שלי גם הוא מעוך אבל מה שמעניין אותי זה המתח בין היפה והמפתה את העין לבין אסון ואלימות. כמעט כולם עסקו במשהו שקרה כרגע, באלימות שעדיין נוכחת, אני רוצה לעבוד על זיכרון שמתמסמס, משהו שנשכח ונעדר. מצד אחד את רואה את הקטסטרופה, את מבינה את הזוועה. מצד שני את רואה את הנצנוצים של הזכוכית ואין מה לעשות – זה הדבר הכי יפה בעולם. מעניין אותי איך טוטאל־לוס הופך לכדור דיסקו".

סירנה,
להלי פרילינג.
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, 
עד 16.7