"ספוטלייט": סרט נטול שיאים רגשיים

לעומת המועמדים האחרים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, יש ב"ספוטלייט" משהו אפור. אין בו שיאים רגשיים, צילום מרהיב או הופעות בלתי נשכחות, אבל זה גם מה שהסרט רוצה לומר. בשחזרו את עבודת הנמלים שהובילה לחשיפה העיתונאית מ־2002 שזיכתה את "הבוסטון גלוב" בפרס פוליצר (שאינו מוזכר בסרט), "ספוטלייט" מצדיע לעבודה עיתונאית שקולה ורצינית – ההפך הגמור ממה שהוליווד מייצגת ביומיום. נדמה שזו הסיבה לחיבוק הגדול שהסרט זוכה לו מדי חברי האקדמיה, שהעניקו לו שש מועמדויות לאוסקר ולא הסתפקו במועמדות לתסריט הטיפוסית לסרט מוערך אך לא מרגש.

כמו "מכונת הכסף" המתמודד מולו, "ספוטלייט" מספר סיפור אמיתי על אנשים שחשפו כשל מערכתי קיצוני במוסדות אדירי כוח שניצלו ודרסו המוני קורבנות – המערכת הפיננסית והכנסייה הקתולית. מניעי הגיבורים אמנם היו שונים, אבל התוצאה דומה – הקריאה לבדק בית שהכתה גלים גדולים הסתיימה בקול ענות חלושה, ולכן ניצחונם האישי מלווה בתחושת ייאוש. שני הסרטים גם דברניים מאוד, אבל בעוד "מכונת הכסף" מוסיף לכך שפה קולנועית סוחפת ומשובצת בקריצות עצמיות, "ספוטלייט" מבוים באופן קורקטי. בישיבות עבודה, למשל, המצלמה מתקרבת קצת או מתרחקת קצת וזהו. השאר מוטל על התסריט והשחקנים, שרובם עושים מלאכתם נאמנה.

דווקא שני המועמדים לאוסקר הם הפחות מרשימים בחבורה: מרק רופאלו מגיש משחק מודגש מדי כעיתונאי קפוץ ולחוץ, ורייצ'ל מקאדמס חיוורת כעיתונאית נחמדה שמכתתת רגליה בין עדים שונים (באחת הסצנות החזקות פותח לה את הדלת כומר שמספק הצצה מטלטלת אל מה שהניע אותו, אך הדלת שבה ונסגרת במהרה). לעומתם טובים במיוחד שני האאוטסיידרים – ליאב שרייבר כעורך העיתון היהודי, וסטנלי טוצ'י כעורך הדין הארמני שמייצג ילדים שהוטרדו מינית על ידי כמרים. שניהם מגישים הופעות שקטות, עתירות ניואנסים ובעלות עומק רגשי.

שמו של "כל אנשי הנשיא" מ־1976, שהניח את היסודות לייצוג קולנועי של עיתונות חוקרת, עולה הרבה בהקשר של "ספוטלייט", לא רק משום שבן ברדלי ג'וניור, העורך שפיקח על עבודת עיתונאי "הבוסטון גלוב", הוא בנו של עורך "הוושינגטון פוסט" בתקופת פרשת ווטרגייט. אחד מקווי הדמיון – קיומו של "גרון עמוק" שמספק לעיתונאי הגלוב אינפורמציה והכוונה בטלפון, אך דמותו אף פעם אינה נחשפת למצלמה – מחדד את אפרוריותו של "ספוטלייט", שאינו בונה כל מסתורין סביב הדמות הזאת. עם זאת, בעוד "כל אנשי הנשיא" תרם להפיכתם של בוב וודוורד וקרל ברנסטין לדמויות נערצות, "ספוטלייט" מטיל את אשמת הטשטוש וההתעלמות גם על העיתונאים עצמם, ולכן יש בו משהו הגון ומפוכח.

השורה התחתונה: סרט הגון ומעורר הערכה יותר מאשר קולנוע סוחף