יומני הנסיכה: "ספנסר" לא מצליח לפענח את דמותה של דיאנה
הסרט שמתמקד בדמדומי הנישואים בין צ'רלס ודיאנה היה יכול להיות מוצלח באורך חצי שעה, אבל הוא נמשך שעתיים. בין כל הקלישאות הדרמטיות ישנו סרט יפה כמו בובת חרסינה, וגם לא מאוד מעניין. "הכתר" עשו את זה יותר טוב
בתחילת "ספנסר", כתוב על המסך שהוא "משל שנגזר מטרגדיה אמיתית". החיווי הזה נועד לשחרר את הסרט ממחויבות לפרטים המדויקים של ההיסטוריה של הנסיכה דיאנה, ולאפשר גישה פיוטית לסיפורה העצוב שכבר תואר באינספור טקסטים. אלא שהתסריטאי סטיבן נייט ("לוק", "כנופיית ברמינגהם") גם לא מתחייב לקונספט שלו עצמו, והתוצאה היא סרט פשטני ולא מגובש, שיש בו רגעים יפים לצד קלישאות גסות, ובעיקר חסר בו פענוח של הגיבורה, מעבר להיותה קורבן פוטוגני. המסר העיקרי שעולה ממנו הוא שדיאנה היתה בחורה עם טעמים פשוטים, שהעדיפה לאכול המבורגר עם הילדים, וכללי הטקס המלכותיים שהגדירו כל דקה מיומה חנקו אותה.
בדצמבר 1991, אחרי עשר שנות נישואים לא מאושרים לנסיך צ'רלס (ושנה לפני פרידתם הרשמית), דיאנה נוהגת במכונית פתוחה בכביש כפרי, תועה בדרכה אל בית אחוזה בנורפוק שבמזרח אנגליה, שם מתכנסת משפחת המלוכה לחג המולד. צ'רלס, המלכה אליזבת וכלבי הקורגי שלה כבר הגיעו, וגם הבנים וויליאם והארי. רק הנסיכה מאחרת. עם בואה היא מצולמת מזווית עילית שמדגישה את קטנותה למול הטירה העצומה וכל מה שהיא מייצגת.
בדקות הבאות דיאנה נראית מבודדת במרחבים האדירים והמהודרים. תחושת הניתוק שלה מהטקסים סביבה מועצמת באמצעות המשרתים שנכנסים ויוצאים משדה הראייה המצומצם שלה, בעוד קרוביה המלכותיים נשארים מחוץ לפריים. אפילו כשהיא סוף סוף מצטרפת לשולחן הארוחה החגיגי, חמותה ובעלה הבוגדני נראים רק בחטף, והמצלמה מתרכזת בשרשרת הפנינים שחונקת את צווארה. ברגע שכמו נגזר מסרט אימה היא מדמיינת שהיא קורעת את השרשרת ואוכלת את הפנינים עם המרק.
הדימוי הוויזואלי המורחב של בידוד הנסיכה הוא רעיון יפה לסרט קצר, ו"ספנסר" היה יכול להיות סרט מוצלח באורך חצי שעה. אבל הוא נמשך שעתיים, ובשלב מסוים הקונספט האומנותי הזה נזנח. בסצנה אחת דיאנה מנהלת דיאלוג עם צ'רלס (ג'ק פארת'ינג) שמתעקש שוויליאם יצטרף לציד הפסיונים, ובהמשך יש לה גם שיחה קצרה ולא ברורה עם המלכה (סטלה גונט), והסרט מתחיל להתפרק.
מבחינה מבנית וסמלית "ספנסר" מהדהד לפרק השני של העונה הרביעית של "הכתר", שבו הכלה העתידית דיאנה מוזמנת לציד צבאים בטירה אחרת של משפחת המלוכה. בפרק ששמו "מבחן בלמורל" דיאנה מדומה לצבי הניצוד, ואינה יודעת שהיא עומדת להיכנס לתוך מלכודת. גם "ספנסר" יוצר אנלוגיה בין הנסיכה לקורבן ציד, אבל את מקומו של הצבי תופס פסיון, שמתואר כציפור יפה ולא חכמה שדינה למות כך או אחרת. הסרט מדמה אותה גם לדחליל בשדה, ולאן בוליין, אשתו השנייה של הנרי השמיני שנרצחה כדי לפנות מקום לאשתו השלישית (דיאנה מדמיינת שאן מסתובבת בטירה).
כשדיאנה שמה פעמיה לבית שבו גדלה, נדמה שהבמאי פבלו לאריין איבד שליטה על הסרט, והוא משליך על המסך את כל הקלישאות שעלו בדעתו. זה כולל מחרוזת שנקרעת והפנינים נופלות על המדרגות בהילוך איטי, כדימוי להתנפצותו של חלום רומנטי (בדצמבר 2018 הקדשתי לקלישאה הקולנועית הזו פוסט בפייסבוק, וכמה מגיבים שאלו בתמיהה אם מישהו עדיין משתמש בה).
פרט לשני בניה האהובים, שאיתם היא נפגשת בחשאי, נדמה שמערכת היחסים המרכזית של דיאנה היא עם אנשי הצוות שחומלים על הנסיכה האבודה – השף הנחמד (שון האריס) שמכין מנות במיוחד בשבילה, המלבישה החביבה (סאלי הוקינס) שמבינה לליבה. אפילו איש הצבא בעל החזות הקשוחה (טימותי ספול) שמפקח על הביקור כמו היה מבצע צבאי, מנסה להשגיח על נפשה הרכה לא פחות מאשר על הגינונים הנדרשים. כמה מהמפגשים האלה נחמדים, אבל גם זו כבר קלישאה דרמתית.
תוך כדי כתיבת הביקורת נודע שקריסטן סטיוארט זכתה במועמדות לאוסקר. כמו הסרט, יש לה סצנות טובות שבהן היא נראית כעלמה שברירית שנאבקת להחזיק הכל בפנים. והיא שובה את הלב בסצנה עם הבנים. אבל יש גם רגעים פחות משכנעים שבהם המשחק שלה נראה יותר כמו חיקוי מלאכותי של מחוות הגוף הברבוריות של דיאנה.
זה סרטו הביוגרפי השלישי של הבמאי הצ'ילאני פבלו לאריין, והשני שבו הוא מתמקד בנסיכה שידעה צער. ב"ג'קי" הוא עקב אחרי האלמנה האלגנטית בארבעת הימים שבין ההתנקשות בג'ון קנדי ועד הלוויה. גם הפעם הוא רקם סרט אינטימי מאוד, שעם זאת ניחן בריחוק אסתטי המתבטא בעידון החזותי ובצלילים הצורמים המעטרים את הפסקול. למען האמת, את המשפט האחרון העתקתי מהביקורת שכתבתי לפני חמש שנים על "ג'קי". את הצלילים הג'אזיים הטורדניים בפסקול של "ספנסר" הלחין ג'וני גריווד, וזה אחד המרכיבים היותר משובחים בסרט, כמו גם הצילום המוקפד של קלייר מאטון הצרפתייה.
הידיעה שגם הארי הקטן, שתוהה מיני תהיות לגבי אופן חייהם, פרש בינתיים מהמשפחה המלכותית, תורמת ניואנס לחוויית הצפייה. אבל בסך הכל, כאמור, זה סרט יפה כמו בובת חרסינה, ולא מאוד מעניין.
3 כוכבים
Spencer בימוי: פבלו לאריין. עם קריסטן סטיוארט, סאלי הוקינס, שון האריס, טימותי ספול. בריטניה 2021, 117 דק'