"עושות סדר" הוא סרט חביב שהגיע מאוחר מדי

שווייץ, המדינה הקטנה עם הבנקים הגדולים, לא מגיעה הרבה לכותרות וגם כמעט לא מייצרת סרטים שזוכים להפצה עולמית, כנראה משום שהיא נתפסת כמדינה שמרנית, משעממת וחסרת דרמה. אותה שמרנות הפכה אותה לרפובליקה המערבית האחרונה שהעניקה זכות הצבעה לנשים. זה קרה רק ב־1971, שהייתה ככל הנראה שנה דרמטית יחסית בהיסטוריה של שווייץ ובה מתרחש הסרט שהיה הנציג השווייצרי לאוסקר. אף שיצא למסכים עם התעוררות MeToo הוא לא הצליח לקבל מועמדות.

פטרה וולפה כתבה וביימה סרט על עיירה מנומנמת ומנותקת מהעולם ועל עקרת בית בשם נורה (מארי לוונברגר). האחרונה מפתחת מודעות פמיניסטית ופוליטית כשבעלה הנס אומר לה שהוא לא רוצה שתצא לעבוד ושעל פי חוק הוא הקובע. בתמיכתן של אלמנה זקנה שכבר אין לה מה להפסיד ומסעדנית איטלקייה (חושנית כמובן), היא מנסה לארגן את הנשים בעיירה להתעורר וללחוץ על בעליהן להצביע כמו שצריך במשאל העם ב־7 בפברואר (הן לא שותפו במשאל). השם העברי “עושות סדר" הוא היפוך של השם המקורי – “הסדר האלוהי", שנגזר מדרשתו של הכומר בכנסייה.

מתוך "עושות סדר"

הסרט מנסה להקיף הכל ועובר דרך כל התחנות הצפויות – ביקור במספרה לצורך שחרור השיער, גילוי האורגזמה הנשית, בעלים אלימים, שביתת נשים, אבן בחלון וכיוצא באלה. בשלב מסוים הוא נדמה ל"ישמח חתני" שלנו שעשה את זה יותר טוב. העובדה שהוא מיושן ומגיע אחרי סרטים אחרים, קצת טובים יותר מסוגו – כמו “איזה מין שוויון" הבריטי – תואמת את האיחור ההיסטורי במתן זכות ההצבעה לנשים. עם זאת, כסרט פילגוד טיפוסי הוא סימפטי למדי ומצליח פה ושם לייצר תגובה רגשית לא לגמרי אוטומטית, ועל כך זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טרייבקה.

הנס גבה הקומה (מקסימיליאן סימונישק) הוא גבר לא רע, שאמנם נוח לו להיות בעל זכות ההחלטה אך יש לו פוטנציאל ללמוד, והסרט מלביש אותו בסינר ומלמד אותו. הגברים האחרים הם עדר של גסי רוח (כולל שני הילדים של נורה שכבר הספיקו לפתח אדנות גברית). באופן טבעי הסרט משקיע יותר באפיון הדמויות הנשיות, בהן מנהלת המנסרה – רווקה זקנה וחמוצה שמתנגדת בעוז למתן זכות הצבעה לנשים ומביאה את עצמה כדוגמה על דרך השלילה.

סרט על: בעיירה קטנה בשווייץ של 1971 כמה נשים מצטרפות למאבק על זכות ההצבעה

ללכת? לא חובה. סרט חביב ולא מאתגר על אתגרים גדולים