בסוף הלילה הייתה בעימות הנשיאותי הזה רק מנצחת אחת: יונית לוי
העימות הנשיאותי העיר באמצע הלילה את אולפני החדשות בישראל, ובכולם התנהלו כאילו אנחנו עומדים במרכז הבחירות בין האריס וטראמפ (כשבפועל תפסנו בקושי שתי דקות מהאירוע). בחדשות 12 שלפו את כל התותחים הכבדים ולקחו את כל הקופה, אבל שוב הוכח שהדיבייט הוא ספקטקל נהדר ולא יותר מזה
מערכת הבחירות האמריקנית הגיעה הלילה לנקודת הרתיחה המרכזית שלה: העימות הראשון, ואולי היחיד, בין סגנית הנשיא קמלה האריס לבין המועמד לנשיאות (והנשיא לשעבר) דונלד טראמפ. העימות, והעובדה שיש לו משמעות תקשורתית רבה מבחינת השאלה "מי יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית?", 54 ימים לפני הקלפיות שייפתחו, אילץ גם את אולפני החדשות בישראל לשים שעון מעורר ולפתוח את האולפנים באמצע הלילה.
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך
>> העולם עומד לגלות את עוצמתה הפוליטית של טיילור סוויפט
כל ערוצי הטלוויזיה המרכזיים – כאן 11, קשת 12 ורשת 13 – התגייסו לשידור ישיר שקיימה רשת ABC, כולל תרגום סימולטני על המסך (שבעיקר הוכיח כמה ה-AI עדיין לא פיקס). הערוצים שלנו מאוד אוהבים להתקשט בבחירות באמריקה – במובן מסוים זה הג'ואיש טרדישן. כולנו גדלנו על סדרות כמו "הבית הלבן" (או, להבדיל, "בית הקלפים"), נשיאים אמריקאיים היו כאן גיבורי תרבות ומושאי סאטירה, ובאופן כללי הקשר התרבותי והמדיני שלנו לארצות הברית הפך את הבחירות שלהם לקצת בחירות שלנו.
אבל גם כשאנחנו מנגנים שירי לכת אמריקאיים, מתכסים באנגלית מצוחצחת ומוציאים מהבוידעם את כל מומחי אמריקה (למעט שם אחד שבלט בהיעדרו, פרופ' יעל שטרנהל המצוינת, שעורכי החדשות מפחדים כנראה מהפה השמאלני הגדול שלה), בסופו של דבר ובפרפראזה על שירה של קורין אלאל, החלומות שלנו באוויר אבל הראש שלנו עמוק באדמה, ואנחנו בעיקר מרוכזים בעצמנו.
לא היה צריך לחכות הרבה כדי שהנושא הישראלי יעלה ויצוף, כמעט בכל דיון שקיימו בפאנלים השונים באולפנים. זר לו ינחת ויצפה בשידורי הטלוויזיה בעברית, יחשוב ודאי שישראל היא מרכז מערכת הבחירות האמריקנית, ששני המועמדים היריבים עסוקים מעל הראש רק בישראל ובמזרח התיכון, שגורלנו ועתידנו הוא מה שעומד לנגד עיניהם. האמת, כמובן, אחרת לגמרי. במהלך העימות שנמשך שעה וחצי, החלק שבו התייחסו לישראל ולמלחמה במזרח התיכון היה מצומצם יחסית, שתי דקות בלחץ. על מלחמת אוקראינה-רוסיה, למשל, דיברו יותר. ובעיקר העניין הזה שמערכת הבחירות האמריקנית נוגעת בעיקר, אתם יודעים, לאמריקה.
הנושאים שעליהם התקוטטו טראמפ והאריס היו הרבה יותר הגבול עם מקסיקו והאינפלציה, מאשר ציר פילדלפי או סוגיית החטופים. זה נראה יותר כמו מס שפתיים מחייב, משהו שנשיא אמריקאי צריך להגיד – ולא כמו משהו שבאמת בוער להם לדבר עליו. אז למה אצלנו כל כך התעסקו בזה? קודם כל כי אין דבר שאנחנו יותר אוהבים מאשר לעסוק בעצמנו. שנית, כי לדבר עכשיו על נושאים מורכבים כמו בעיית ההגירה האמריקאית – זה לא משהו שמלהיב צופים בארבע וחצי בבוקר; ומעל הכל, כי אנחנו חיים בתקופה סופר חרדתית ואמוציונלית – ואין דרך למשוך את הצופים יותר מאשר הדיונים שמעסיקים אותם ממילא.
בהשוואה בין שלוש הרשתות, נדמה שרק אחת מהן באה לשחק באמת. בחדשות 12, שלפו את כל התותחים הכבדים: יונית לוי, המגישה הבכירה, נשלפה ממיטתה לטובת המשימה; עמית סגל נשלח לוושינגטון יחד עם הכתבת בארה"ב יונה לייבזון; גם הפאנל באולפן היה חד ומלא בפרצופים מוכרים – ערד ניר וקרן בצלאל מהמערכת של חדשות 12, ולצידם אסי שריב ויקי דיין הכריזמטיים. ובעוד חדשות 12 עלו בהרכב הכי חזק – שאר הערוצים בחרו לשלוח את קבוצת המילואים.
כי רשת 13, למשל, בחרה להציב כמגיש את גיל תמרי – בחירה מוזרה מאוד. תמרי הוא עיתונאי ותיק ורב זכויות, בטח בנושאי אמריקה בתור מי שהיה שם המון שנים, אבל הוא ממש לא מגיש טבעי. גם הפאנל שהקיף אותו היה מלא באנשים מוכשרים בתחומם, אבל קשה להגיד שהצליחו לייצר עניין וציפייה. בכאן 11 נבחר כתב חדשות חוץ אחר, מואב ורדי, שההגשה באה לו יותר בטבעיות. גם הפאנל שלו היה יחסית אלמוני מבחינת הקהל הרחב, אבל הצליח לתת ערך מוסף כלשהו.
ואם נחזור לחדשות 12 – הבחירה ביונית לוי לחלוטין הוכיחה את עצמה. להיא לא רק מגישת החדשות הבכירה של הערוץ (ויהיו שיגידו של המדינה), אלא גם מישהי ששורשיה נטועים בפוליטיקה האמריקאית. רואים שהיא יודעת על מה היא מדברת, והניווט שלה מול שריב, דיין, ניר ובצלאל – הושפע מאוד מהעובדה שהיא שוחה בתחום (אגב, הערוצים הנוספים שבחרו לשלוח את מגישת החדשות הבכירה שלהם להגיש את העימות, היו ערוץ 14 שהציב את מגי טביבי וערוץ החדשות החדש I24News ששיבץ את מירי מיכאלי, כדי להראות שהם משחקים על המגרש של הגדולים. פחות עבד).
העימות עצמו, אגב, הרגיש בעיקר כמו מופע טלוויזיה די חלול. בלי קהל באולפן, עם שתי הפסקות פרסומות קבועות מראש, ושני מועמדים שעסקו בעיקר בהתגוששות ביניהם – ולא באיזו השוואה של אידיאולוגיות. קמלה האריס ניסתה להביא עובדות ולדבר כמו בן אדם נורמלי, דונלד טראמפ פשוט היה דונלד טראמפ, שיקר במצח נחושה (34 שקרים ספרו בודקי העובדות שעשו עבודה מעולה בזמן אמת) והביא אמירות מחופפות לחלוטין. אבל טראמפ עושה את הטראמפ כבר כמעט עשור, מאז חדר לחיינו כפוליטיקאי. קשה להגיד שדווקא שקר מסוים יגרום פתאום למצביעים להתרחק ממנו.
בעיתונות ובעולמות הניתוחים הסטטיסטיים, אנחנו מיד צפויים לשאלת השאלות: מי ניצח בעימות? האמת היא שבסופו של דבר, לטוב ולרע, זה לא כזה משנה. העימותים הם ספקטקל נהדר לרשתות הטלוויזיה (וגם מניבים הרבה רייטינג), אבל הבחירות בארצות הברית כבר לא קמות או נופלות על איזו אמרת כנף של מועמד. הודעת התמיכה של טיילור סוויפט בהאריס, למשל, משמעותית בהרבה. הדעה הרווחת הייתה שהאריס ניצחה בעימות בנקודות – גם פרשנים רפובליקנים בפוקס ניוז הסכימו עם זה – אבל בסוף, השאלה מי יהיה נשיא ארצות הברית בעוד 55 ימים תלויה, כרגיל, במספר מדינות קטן יחסית, במספר מצביעים קטן יחסית, ובמשתנים שאין לנו שום דרך לדעת חודשיים לפני הדבר האמיתי. אז בינתיים, עסוקים בשואו. ומי יודע להפיק שואו טוב כמו האמריקאים?