"בעידן הפשיזם ההתנגדות היא יסוד העבודה החינוכית"

זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה סירב לחנך את תלמידיו למורשת רחבעם זאבי. אנשי השנה 2017

זאב דגני (צילום: נמרוד סונדרס)
זאב דגני (צילום: נמרוד סונדרס)
28 בדצמבר 2017

זאב דגני

מנהל גימנסיה הרצליה, בן 65

בשנה שבה החליטו מנהלי בתי הספר בתל אביב לא לציין את יום הזיכרון לרחבעם זאבי (גנדי) התבלט מנהל הגימנסיה הרצליה, זאב דגני (65), בהחלטתו לציין את היום, החל ביום השנה לרצח, אך להתמקד בדמותו האמיתית, הגזענית והמטרידה, של גנדי.

זו הייתה שנה משמעותית בשבילך?

"אני מרגיש שכל שנה בחינוך היא שנה משמעותית. כל שנה יש אקט התנגדות שאני מוביל. אני חושב שחינוך בעיקרו, לצד לימוד קרוא וכתוב, הוא גם פעילות חברתית. בארץ הזאת בעידן הפשיזם ההתנגדות היא יסוד העבודה החינוכית".

>> לפרוייקט המלא

עוד אנשים שעשו לנו את השנה:
מועצת התלמידים של עירוני ד'
מרים נאור
יעל אוחנונה

מה עמד מאחורי ההחלטה לציין את יום הזיכרון לגנדי באור שלילי?

"המנהלים האחרים החליטו להתכחש ליום ואני ראיתי בזה הזדמנות להראות איך איש פוליטי הופך להיות אסון ודוגמה להתנהגות עכשווית של מנהיגים אחרים – הטרדה מינית, שותפות עם עבריינים וכל הדברים הרעים. אני חשבתי שצריך לציין את היום הזה כדוגמה ליום חשוך בדמוקרטיה הישראלית – יום הזיכרון לגנדי הוא יום שחור לישראל ולדמוקרטיה. הוא דוגמה להתנהגות דומה של הרבה מאוד פוליטיקאים, הוא נתן להם לגיטימציה להתנהג כמותו".

התלמידים שלך הבינו את המשמעות שבשינוי היום הזה?

"חלק מהתלמידים לא ידעו מי זה גנדי, הם לא יודעים מי זה בן גוריון, אז בטח שלא גנדי. הבורות חוגגת היום, והיא חלק ממנגנון ההכחשה של ההיסטוריה הפוזיטיבית, שנותן לגיטימציה להתנהלות של המנהיגים היום. חלק מהתלמידים הלכו לבדוק מי האיש, ומי שקרא לעומק הבין שהדברים שאני אומר הם לא דמגוגיה אלא דברי טעם, וחלקם המשיכו את חייהם, חיי ההוללות והחיים הטובים".

איך היית מאפיין את הנוער התל אביבי?

"אין קו אחיד לנוער התל אביבי. יש נערות ונערים שיש להם תפיסה ערכית ומוסרית לא אחידה. ישנם ילדים שחושבים רק על עצמם ומכונסים בעצמם – מה שהם עושים בעזרת הטכנולוגיה זה להתכתב על עצמם. וישנו גם נוער שהוא חובק עולם ומתעניין בסביבה שלו – הם סקרנים, רוצים לעשות טוב, מרגישים שיש להם אחריות. מנסים לייצר לנו כינוי גנאי, לחשוב על תל אביבים כבוגדים ושמאלנים, אבל תל אביב היא דוגמה לאיך מקום יכול להיות מחנך מחוץ לכותלי בית הספר. בתל אביב זוגות חד מיניים יכולים להרגיש חופשיים, סרבנות לרעיונות שטניים היא לגיטימית, הפגנות נגד שחיתות הן לגיטימיות. לחולדאי יש הרבה זכויות בחופש הזה. היכולת שלו לראות את העיר כגורם מחנך היא יכולת מדהימה".

איך אתה מתמודד עם ניסיונות של המערכת לכופף את הדרך שלך?

"למדתי כילד לא לפחד, להביע דעה גם אם היא לא פופולרית. זה דבר בסיסי ואני מעביר אותו הלאה לתלמידיי ולבני ביתי. אני לא מרגיש פחד, אני לא חושב פעמיים לפני שאני מביע דעה מנוגדת לקונצנזוס. יש אמירות מדי פעם, אבל יודעים שלא מתעסקים איתי. צריך עלה תאנה בעץ הרקוב. אני לא מתרגש מזה, לפני שנתיים אמרתי שבנט מסוכן לישראל והיום רואים כמה הוא מסוכן. אני ממשיך בשלי וכל זמן שתהיה לי זכות להביע את דעתי אני אביע אותה. אני מקווה שאני מראה לתלמידים שגם אם הדעות שלהם לא פופולריות חשוב שיביעו אותן. זאת הדרך שלי ואני מקווה שזו גם הדרך שלהם".