טיים אאוט timeout

למה הספורט שהכי מעניין ישראלים הוא זה שאנחנו נכשלים בו שוב ושוב?

| מאת: עדי סמריאס

נבחרת ישראל לא העפילה למשחקי המונדיאל מאז גביע העולם שנערך במקסיקו ב־1970. בהתחשב במצב המאמנים, המתקנים, התקציבים והמנטליות של השחקנים, זה לא אמור להפתיע אותנו. וגם: מי הנבחרות שפעם ניצחנו בקלות והיום אנחנו יכולים רק לקנא בהן?

נבחרת ישראל במונדיאל 1970 (צילום: AFP PHOTO)

"אנתרופומטריה של טורסו גדול, בטן גדולה, רגליים קצרות – זה לא גוף שמתאים לספורט", חורץ העיתונאי רון קופמן את גורלו של שחקן הכדורגל הישראלי לדורותיו, כשהוא מסביר באמצעות יחס מידות הגוף הנפוץ את כישלון הנבחרת הלאומית בזירה הבינלאומית. "נבחרת שהיא פרסומת לאין אונות, שסובלת מחרדת ביצוע", הוא ממשיך להעליב, "אנשים שיודעים לדבר ויודעים לשאת ולתת, עד שמגיעים למיטה והופ, אין. נגמר".

צחוק, צחוק, אבל זה עוד מונדיאל שבו ניאלץ לעודד נבחרות אחרות, כמו בכל המונדיאלים שנערכו ב־48 השנים שעברו מאז מונדיאל מקסיקו 1970 (גביע העולם היחיד בכדורגל שבו שיחקה ישראל מאז ומעולם), אולי אחת מפיסות הנוסטלגיה הקולקטיביות השחוקות והכואבות ביותר. פעם עוד היינו נחשבים לאלופי העולם במשחקי ידידות, אבל אפילו את זה כבר לקחו לנו בעקבות הסבב האחרון בין מירי רגב ל־BDS. לפחות בדירוג פיפ"א העולמי הצלחנו לעלות השבוע למקום ה־93, שישה מקומות מעל נבחרת פלסטין שעד לפני שבוע עקפה אותנו בדירוג. אבל מה באמת ההסבר לכך שהספורט שהכי מעניין את אוהדי הספורט הישראלים הוא זה שאנחנו נכשלים בו שוב ושוב בזירה הבינלאומית?

עוד כתבות מעניינות:
כך התחלתי להמר על משחקי כדורגל
איזו נבחרת הכי מתאימה לשבור לכם את הלב?
מדריך הברים שמשדרים את המונדיאל

"השחקן הישראלי הוא מקצוען", מציין שלומי ברזל, ראש מערך ההסברה של ההתאחדות לכדורגל (ולשעבר עורך הספורט של "הארץ"), ומתייחס לכל מה שקשור בתזונה, אימונים, כמות התיקולים הנדרשת וק"מ על המגרש, "אבל אנחנו לא מספיק טובים". ברזל מציין את ההפסד הביתי הכואב לאלבניה 0:3 ואת ה־0:1 מול מקדוניה, משחקים שפשוט לא היינו צריכים להפסיד. "אנחנו נופלים על דברים שכנראה קשורים לריכוז ברגע הנכון, או אולי סף מנטלי שלא הגענו אליו". בקיצור אנחנו נכשלים ב"מאני טיים", תמיד.

ב־1991 הצטרפה ישראל לאופ"א (איגוד התאחדויות הכדורגל האירופיות) ועברה לשחק במוקדמות מול נבחרות מאירופה והאזור. לפני כן שיחקה הנבחרת הלאומית באזור אוקיאניה, ולפני כן באסיה (עד שמדינות ערב אמרו שהן לא רוצות לשחק איתנו). כולם ציפו שיהיה קשה בהתחלה אבל שאחרי טבילת האש האירופית נתחיל גם לראות הישגים. איזו הפצעה במונדיאל פה, אליפות אירופה שם. זה לא קרה. הדבר הכי קרוב להישג של נבחרת ישראל בעשורים האחרונים היה השער של ראובן עטר – האיש והתלתלים – שמנע מצרפת לעלות למונדיאל ב־1994, במוקדמות שנערכו בארצות הברית. גם אנחנו לא עלינו כמובן, אבל שמחה לאיד זה גם משהו.

ראובן עטר בשנת 1986 (צילום: משה שי)

כשרביבו היה מוריד את העגיל

שלמה שרף, מאמנה לשעבר של נבחרת ישראל בכדורגל בין השנים 1992 ל־2000 והראשון להוביל אותה בטבילת האש האירופית, מאשים את מנהלי הענף בכישלונות החוזרים ונשנים. "אני חושב שהכדורגל בארץ לא מתקדם וזה מתחיל מהניהול ועובר דרך מאמנים. הניהול לא מקצועי בעליל", הוא אומר, ומוסיף: "אחת הבעיות היא שאין המשכיות. כשהייתי בנבחרת האמנתי שאפשר להגיע תוך כדי עבודה ומשמעת והגענו ממש קרוב, אבל בסופו של דבר גם נפלנו".

הקריירה של שרף בנבחרת הסתיימה בטעם חמוץ, במשחק ההצלבה מול דנמרק בתל אביב, שניצחון בו היה צעד וחצי להשתתפות בטורניר יורו 2000. ישראל הפסידה 5:0 לדנמרק. בגומלין בקופנהגן, ההפסד נגמר בתוצאה 3:0, ואז התברר שהשחקנים של שרף בילו עם נערות ליווי בחדר המלון בתל אביב במקום לעסוק בהכנה מנטלית. אבל שרף מתעקש בכל זאת: "המשמעת מחוץ למגרש ובתוך – זה לא מה שהיה פעם. הם היו עוברים לצד השני של הכביש כשהם היו רואים אותי. רביבו, כמה שהיה גדול, היה מוריד את העגיל מהאוזן".

"הנבחרות האחרות בעולם מתקדמות ואנחנו מחפשים את הסנסציה", אומר מאמן הכדורגל וכוכב "גולסטאר" שייע פייגנבוים, מלך השערים של הפועל תל אביב בכל הזמנים שבעצמו עמד על הדשא במקסיקו 70'. "צריך לדעת שמדינה שלמה מחכה לדבר הזה והשחקנים לא חושבים על זה ככה בכלל", הוא מסביר, "שחקן צריך לוותר על החיים הטובים, אי אפשר ללכת לבילויים עם מכוניות וחתיכות ולהגיד 'וואלה אני שחקן גדול' וזה פשוט יבוא".

פייגנבוים, אם זה לא היה ברור, חושב שהבעיה היא בשחקנים שלא מתאימים למעמד ("זה לא בהכרח הכוכבים הגדולים שצריכים להיות בנבחרת") ובמאמנים ("זה לא תחביב, זה מקצוע, אנשים חושבים שאתה בא ועושה תעודה או לומד באינטרנט ואתה כבר יכול להיות הכל. זה לא ככה"). לדבריו, הנבחרות של היום חייבות לקבל חינוך משחקני ומאמני העבר, "שהיו כבר במעמד אחר, שיכולים להסביר לשחקנים איפה הם עומדים, איך לשחק מול השחקנים הטובים. מי יכול להסביר בכלל מה זה היום?". אבל האמת היא שגם את זה ניסו – עם ריצ'רד נילסן שהוביל את דנמרק לזכייה היסטורית ביורו והגיע אחרי שרף, ועם לואיס פרננדס שלפחות הוצג כמאמן גדול שמתאים למעמד. שניהם כשלו.

אי אפשר לייצר יש מאין

אפשר גם לקחת צעד אחורה מהאשמת השחקנים. אולי אין כאן בכלל תנאים לצמיחת שחקנים מעולים? "מתקני אימון לילדים ונוער שלפרות לא הייתי נותן ללכת עליהם", מתאר ברזל את התשתית שעליה מגדלים פרחי כדורגל בישראל, "אין מתקנים, אז היכולת להגדיל את מספר השחקנים מצטמצמת". וקופמן מציין את החינוך לספורט, או את חסרונו: "שעתיים חינוך גופני בשבוע, אין עוד מדינה כזאת בעולם. פה לומדים תורה שבעל פה ברמה גבוהה והילדים מפתחים אוביסיטי ושברי הליכה".

ברזל מציין את וויילס כמקרה בוחן למדינה שמעודדת ספורטיביות ושיש לנו מה ללמוד ממנה. מתוך שלושה מיליון תושבים בוויילס, 300 אלף משחקים כדורגל. "המדינה שם התערבה באופן דרמטי עם תקציבים", הוא מספר, "בישראל אנשים שאוהבים את המקצוע אבל מקבלים שכר רעב, כמה כבר הם יכולים להשקיע בשחקנים?". אם בעבר הכדורגל הישראלי ייצר כוכבים כמו רוני רוזנטל, אבי כהן, יוסי בניון, חיים רביבו ואייל ברקוביץ', היום אנשים כאלה כמעט לא קיימים. נכון, ערן זהבי מחורר רשתות בליגה הסינית, אבל למי אכפת מהליגה הסינית?

"הם מאוד מאוד רוצים, אני חושב שהם פשוט לא יכולים", אומר ברזל מעט בעצב ומנסה לעמוד על הפער שבין הרצון לבין היכולת של השחקנים: "באירופה אנחנו דרג שלוש מפלרטט עם ארבע. זה המקום הריאלי שלנו. ואין לנו כמעט מתאזרחים, שחקנים שהגיעו לליגה הישראלית מחו"ל והתאזרחו, ויכולים לפתור בעיה נקודתית ולהקפיץ את הרמה. זה כמעט בלתי אפשרי פה". וקופמן מבחינתו מסכם: "לעולם לא תהיה פה נבחרת. לפחות 20 דורות קדימה. אי אפשר לייצר יש מאין, אתה צריך להיות כשיר פיזית, נפשית ורגשית. אין קיצורי דרך, בכנסת מקצרים, בספורט אי אפשר".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601