העם הסודני מתעורר, אך מוקדם לדבר על חזרה לסודן
המרד האזרחי בסודן מאגד לראשונה קבוצות מגוונות באוכלוסיה, ועם זאת כדאי לאמץ אופטימיות זהירה בלבד. גם אם אל באשיר הודח מתפקידו, אנשיו עדיין שולטים במדינה בפועל. טור אישי של מוטסים עלי
ביום שבת האחרון, עם ההודעה על הדחת עומר אל באשיר מראשות המשטר הצבאי בסודן, חגגנו כאן בתל אביב. אמנם כבר היו הפיכות בסודן, אבל כזו לא הייתה מעולם. ההפיכה הזו שונה כי היו מעורבות בה קבוצות מכל הקשת הפוליטית במדינה, ובייחוד נשים ואקטיביסטים צעירים. בפעם הראשונה נשמע קולה של הפריפריה (דארפור, יישובי הנילוס הכחול) גם במרכז המדינה, והזרם המרכזי של העם הסודני תמך בהפלת המשטר הצבאי של אל באשיר. תקפו אותנו, שרפו את הבתים שלנו, רצחו אותנו, מיליונים מתושבי האזור שלנו עקורים כיום, אבל כעת גם האנשים במרכז המדינה הבינו שישנה בעיה, ושיש לפתור אותה במאבק אזרחי.
אנחנו חגגנו, וגם תומכי הגירוש גילו מידה של שמחה, בתקווה שהבשילו התנאים לחזור למולדתנו בבטחה, מבלי לסכן את חיינו. לצערי זה עדיין לא המצב. אל באשיר כפרט, כאינדיבידואל, כבר לא שולט במדינה, אבל מקורביו שולטים בה – אם בכוחות המדינה, בצבא או בפוליטיקה. מקרים מקבילים במדינות כמו קונגו וחוף השנהב מלמדים שמוקדם עדיין לשמוח. מטרת הצבא להגן על המדינה מאיומים חיצוניים ולא לשלוט באזרחיה, ובסודן זה עדיין לא המצב. מטרת העל שלנו היא להביא לכינון משטר מעבר שיוביל את המדינה לדמוקרטיה ולשחרור כל האסירים הפוליטיים, נוסף על המספר הזעום של האסירים ששוחררו עד כה.
האופטימיות קיימת, אבל היא זהירה מאוד. כך או כך, מרגש אותנו לראות את האחדות המתגלה במרד האזרחי בסודן, ונמשיך לפעול מכאן, עם האקטיביסטים מסודן, עד שיוקם משטר בשליטת האזרחים ולא בשליטת הצבא.
*הכותב הוא פליט מדארפור, מנהל מחלקת יחסי ציבור בארגון הסטודנטים האפריקאים בישראל