חזית ההסתרה: הישראלים שמסתירים פליטים בביתם

תרחיש האימים שבו שוטרים ופקחים פושטים על דירות של אזרחים ישראלים שיסתירו בבתיהם פליטים הפך בשבוע האחרון ממחשבה סוריאליסטית שעברה במוחם של רואי שחורות לאפשרות ממשית שמאות ישראלים מתכוננים אליה.

בפגישה שהתקיימה בתל אביב לפני כחודשיים, עם אישור הגירוש, נכחו נציגים של כ־40 ארגוני סיוע, אקטיביסטים וגופים אחרים שלא מזוהים באופן ישיר עם המאבק. למשתתפים הוצגה סקירה של אירועי השעה בנוגע לגירוש והם החלו דנים בצוותי חשיבה בתוכנית אופרטיבית למניעתו – מייצוג בתקשורת המקומית והבינלאומית ועד ליוזמות בשטח, בהן גם יוזמת ההסתרה.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
"עצוב שהתקוות שלי הן לא מממשלת ישראל, אלא מרואנדה"
כך תוכלו לעזור למבקשי המקלט העומדים בפני גירוש
כשעמדתי בתור עם מבקשי המקלט במשך לילה שלם

במשתתפים באותה פגישה הייתה הרבה הרפורמית סוזן סילברמן, וכמה שבועות לאחר מכן היא תציג בכנס שנערך במכון הרטמן בירושלים את היוזמה תחת השם "מסתור לפליטים בבית של אנה פרנק". מארגנות היוזמה מרכזות בימים אלה פניות של אזרחים ישראלים המוכנים להעניק את ביתם כמסתור עם צו השעה. עד כה נאספו יותר מ־300 פניות כאלה, ובמקביל החלו פעילים שיש להם קשר קרוב לאוכלוסיית הפליטים להעביר למארגנות פניות שהגיעו אליהם. ישראלים אחרים, שלהם חברים בקהילת מבקשי המקלט, החלו באופן עצמאי לדאוג לביטחונם של אלה הקרובים אליהם ולתכנן את הסתרתם מהרשויות.

העמימות והדיסאינפורמציה לגבי מדיניות רשמית וצעדיה הבאים של המדינה (רואנדה, המדינה השלישית שאליה עתידים להגיע הפליטים, יצאה השבוע בכמה הודעות סותרות לגבי ההבנות שאליהן הגיעה עם ישראל) מעוררות דאגה חסרת תקדים בקרב המתנגדים לגירוש. מנכ"ל רשות ההגירה הצהיר שרק רווקים בוגרים יגורשו (לפחות בשלב הראשון). בדרום תל אביב החלו פקחי ההגירה דופקים על דלתות, מנסים לדחוק בפליטים לעזוב. בחולות, מתקן הכליאה בנגב שבו שוהים כ־900 פליטים ועתיד להיסגר בסוף מרץ, מנסים פקחים דוברי תיגרינית וערבית לשכנע את השוהים לחתום על הסכמתם לעזוב: מצד אחד הטבות כלכליות וכרטיס טיסה על חשבון המדינה, מצד שני עתיד לא ידוע, כליאה לזמן בלתי מוגבל או אולי גורל גרוע מזה ברואנדה, אוגנדה או לוב.

משיחות עם תושבי תל אביב שהחליטו לא לחכות לרגע האחרון וכבר מארחים או מסתירים בבתיהם מכרים מבקשי מקלט, עולות תחושות של חוסר ודאות, בלבול ופרנויה. מורן (שם בדוי), שעם מכר מסתירה משפחה אפריקאית, מספרת על שיחות טלפון שמתנהלות בקודים מתוך חשש להאזנות ומעקבים של המדינה. "זה כבר קורה", היא אומרת, "אבי המשפחה נרדף בארץ מולדתו, אשרות השהייה מקוצרות ואין לדעת מה יוליד יום". מטעמים ברורים אותם אנשים סירבו לנדב יותר פרטים.

בינתיים זה אירוח, לא הסתרה

נטלי (שם בדוי) סירבה לחשוף את מספר האנשים שלהם דאגה למסתור בתקופה הזאת אבל היא מתוודה על כשל ערכי שהיא חשה בעקבות ההסתרה. "יוצא שאלה שמסתירים בסופו של דבר דואגים לאלה שהם מכירים בלבד, והם מעטים", היא אומרת, "שאר הקהילה חשופה". רויטל (שם בדוי) מספרת גם היא על יוזמת הסתרה: "יש כאן הרבה סיכון וזה כבר קורה בשטח. מי שעכשיו על הכוונת הם האנשים שבחולות, הם מועמדים להיות הראשונים להגיע אל שדה התעופה, הפעילים מגיעים לחולות ומעבירים את האופציה של ההסתרה, זה מועבר למנהיגים שם, זה לוקח זמן אבל זה משהו שקורם עור וגידים".

"המצב כרגע הוא כזה שיש אנשים שלא מחכים להיכלל ברשימה כלשהי ולא מחכים שיביאו אליהם אף אחד. אלה אנשים שיש פליטים בסביבה שלהם, והם מארחים אותם ומציעים להם מה שהם צריכים", מספר האקטיביסט יגאל שתיים, ממייסדי מרק לוינסקי, שלאור היכרותו רבת השנים עם הקהילה מקבל פניות רבות מאזרחים המבקשים להושיט יד. "זו פעולה שיכולה להיחשב לא חוקית, אז בדרך כלל אף אחד לא יגיד לך 'אני מסתיר מבקש מקלט', הגיוני שזה ייעשה כמו כל התגייסות מרדנית, בצורה שאי אפשר לתפוס אף אחד, כי אין כלום, אין רשימה, אין מנהיגים, אין מפקדה, זה מה שיפה ברשתות חברתיות". עם זאת הוא מוסיף: "כל עוד זה חוקי, זו לא הסתרה אלא אירוח".

המצב כשלעצמו נראה אבסורדי, בלתי נתפס, מעין משחק תפקידים שטני, אקטיביסטים מצד אחד, המדינה מצד שני, והפליטים באמצע. נכון לינואר 2018 (על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה) שוהים בישראל 37,518 פליטים, מתוכם 14,081 בתל אביב, רובם הגדול בשכונות דרום העיר. במהלך השנה האחרונה הסכימו 3,112 לעזוב את המדינה, כ־609 למדינה שלישית. וכאן אולי נכנס המשתנה המשמעותי – מה עולה בגורלם של אלה שהסכימו לעזוב? העדויות לא מעודדות. אלה שחוזרים למדינתם מסתכנים בכליאה או מוות, אלה שמגיעים למדינה שלישית (לרבות אוגנדה ורואנדה) נסחטים מכספיהם, מסמכיהם נשללים והם הופכים לאנשים חסרי זהות. מבין אלה שמנסים להגיע אל לוב, משם הם מקווים להגיע לחופי אירופה, רבים נכלאים, מעונים, נאנסים ונרצחים באכזריות.

רשת CNN פרסמה השבוע סרטון זוועות שבו נראים עינויים קשים נגד פליטים בלוב במטרה לסחוט כופר ממשפחותיהם, והסרטון הזה הוא רק טיפה אחת בים של סבל וזוועות. ישנם עוד עדויות, מסמכים ותיעודים. אז ייתכן שההסתרה, שבשלב זה נראית לישראלים רבים כצעד מוגזם, היא הדבר הכי שפוי ומתבקש. יגאל שתיים מבהיר כי אחת הסיבות שהצעד של הסתרת פליטים בבתי ישראלים עדיין לא נפוץ היא שמבקשי המקלט עצמם אינם מוכנים לו עדיין: "פליטים באופן כללי זה אנשים עם הרבה כבוד עצמי, יש להם עוד הרבה צעדים לעשות", הוא אומר, "הם לא רוצים להסתתר".

היו גם יהודים "מסתננים"

אז מה גורם לאנשים לפתוח את בתיהם בפני אנשים זרים? לוותר על פרטיותם והמרחב האישי, להסתכן בעברה על החוק? שם הקוד "אנה פרנק" שהוענק ליוזמה הזאת עורר לא מעט ביקורות. ההשוואה לשואה היא נקודה רגישה מדי, המקוטלגת כפרובוקציה זולה על ידי המתנגדים. בכירים בממשלה נהנים לנופף בזכר השואה בכל פעם שהם רוצים להדגיש את חשיבותה של סוגיה ביטחונית או דיפלומטית, אבל כשהדבר נוגע לחייהם של מי שאינם יהודים – ההשוואה תמיד תיחשב מוגזמת.

יו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל, שרגא מילשטיין, אומר: "כשעושים את ההשוואה לשואה לא מתכוונים להשוות לתקופה שבה היינו עצורים בגטאות, מחנות עבודה ומחנות ריכוז, ואני הייתי בשלושתם – הייתי בגטו, במחנה עבודה בבוכנוולד, בברגן בלזן, את כל המסלול עברתי. אבל אנחנו מדברים על התקופה שלאחר מכן, כשמצאנו את עצמנו אבודים בעולם, וחלק מהם נמצאים בקטגוריה הזאת. הם אנשים שהתפזרו לכל עבר והם מחפשים קורת גג בשביל לחיות, בשביל להקים משפחה".

מילשטיין, שמדגיש כי הוא רואה בעצמו אזרח שומר חוק, מוסיף כי במצב שבו רבים ממבקשי המקלט שוהים במדינה שנים רבות מבלי שמעמדם הוסדר, הניסיון להכריע כעת מי בהם ראוי להגנה כפליט הוא פסול. לדבריו, "זה לא עוול לבחון נושאים מסוג זה בפרק זמן של שבועות או חודשים כפי שמקובל בעולם, ומי שלא עומד בקריטריונים, להגיד לו 'סליחה אדוני, אתה צריך לעזוב את ישראל'. זה דבר שכל מדינה עושה, אבל אי אפשר לעשות את זה אחרי 10 או 15 שנה, והיום יש בין המועמדים לגירוש אנשים שנמצאים כאן הרבה מאוד שנים. זה מה שמפריע לי כניצול, כאדם, כמי שעבר את הדברים האלה גם על בשרו".

ברנרד דיצ'ק, בן לניצולי שואה, חקר כדוקומנטריסט את ההיסטוריה המשפחתית שלו ואינו מסוגל לנתקה מההקשר הנוכחי. דיצ'ק, שמבהיר כי יפתח את ביתו בפני פליטים שיעמדו בפני גירוש, אומר כי במהלך עבודה על סרט שלו הוא נחשף לפרק פחות ידוע בהיסטוריה, שיכול להזכיר לישראלים לא להבדיל בצורה כל כך חד משמעית בין מי שנחשבים פליטים מובהקים לבין קבוצות אחרות של מבקשי מקלט. כאשר האמריקאים היו בגרמניה בסוף מלחמת השנייה הם העניקו מקלט ליוצאי המחנות, אבל לא כל היהודים באזור היו יוצאי מחנות; חלקם הסתתרו ביערות או הוסתרו, וגם הם ביקשו להגיע לאזור הבטוח שבשליטת האמריקאים. הם זכו, לפחות בהתחלה, לכינוי "מסתננים" (infiltrators), שהעניקו להם גם האמריקאים וגם ארגוני הסיוע. "המילה הזאת תמיד צרמה לי, פליטים זה פליטים", אומר דיצ'ק, "אי אפשר לגרש פליטים, אני לא מגיע לזה מפרסומת בפייסבוק, אני מגיע לזה מהרקע המשפחתי שלי. כן, אסכן את עצמי, זו לא שאלה – אני לא יודע איך אפשר להגיד לא".

מילשטיין זהיר יותר, אבל מבהיר שאסור לפסול את הצעד. "במקרים קיצוניים אני חושב שהתשובה תהיה כן, להסתיר. כשמדובר על שוהה בלתי חוקי שנמצא זמן קצר בישראל אני לא אעשה את זה, אבל כשמדובר על אנשים שחיים פה וזה ביתם צריך לגלות איזו חמלה".

לזלי זקס, מנכ"לית נשות הכותל שכבר נעצרה בעבר על ה"אני מאמין שלה", חושבת שהתשובה לאיך צריך לפעול ברורה. "היסטוריית הדמים של העם שלנו מצווה עלינו את זה, כמו גם המקורות, אז אין בי שום פחד. הרי גם בנושא של נשות הכותל נעצרתי וגם שם היה לי ברור שאין לי בעיה ללכת על זה לכלא". היא מראה לי את עץ המשפחה שלה, שמתארך עד לשנת 1800, חלק מענפיו גדועים. "כל אלה שלא נמלטו לא שרדו, אז אני מסתכלת על הקיום שלי ושל המשפחה שלי כמשהו שקרה הודות לכך שהם הגיעו למדינה שכן קיבלה אותם. כל פליט שאנחנו נציל, יהיה לו עץ משפחה כזה, הענפים הארוכים בו יימשכו הודות לנו".

אנחנו פשוט לא מכירים

בשבועות האחרונים מצטברים עוד ועוד תומכים מכל קצות הישראליות. לכולם מכנה משותף אחד – כולם מבקשים לעצור את הגירוש. טייסים, רופאים, עיתונאים, בעלי עסקים, אנשי רוח וקולנוענים. הבמאי ערן ריקליס, מיוזמי מכתב הקולנוענים ובעצמו מתנדב עם הקהילה, רואה בפעילות למען השארת הפליטים עניין הומניטרי ולא פוליטי בכלל. "יש פה עניין פרקטי – ילדים שנולדו כאן, שלא מכירים שום דבר אחר. ההורים שלהם נקלטו ברמות שונות, אבל אם הם לא יקבלו את תמיכת המדינה ברור שיישארו תמיד במקום מוחלש", אומר ריקליס.

"אני מרגיש שכל הזמן בוחנים את היכולות שלנו, המדינה עושה מהלך ומחכה לראות איך התושבים מגיבים". בכל זאת, לדבריו, שינוי גישה של המדינה הוא אפשרי: "הדבר הזה פגע בנימים יותר מדי רגישים של יותר מדי אנשים ואפשר אולי בלי לפגוע בתדמית לקחת צעד אחורה ולעשות משהו פרודוקטיבי כמו לקחת 40 אלף איש ולתת להם תושבות".

לצד אנשים שעבורם זהו עניין הומניטרי או מוסרי, יש גם רבים שהקשרים שלהם עם קהילת הפליטים קרובים ואישיים. במהלך השנים נוצרו כאן שותפויות וחברויות, סיפורי אהבה וחיים משותפים. גוני, שמאז גיל התיכון התנדבה עם הקהילה, הייתה במערכת יחסים עם מבקש מקלט שנמצא היום בחולות ואמור להיות מגורש בסוף מרץ. "הוא נוסע למדינה שבה הוא יהיה בסכנה", היא אומרת על בן זוגה לשעבר, "יש לי חברים שעזבו, שמתקשרים ומספרים 'נפגעתי בהפצצות', שמספרים בטלפון שהם אבודים ואין להם אישורים, הם נמצאים במדינות שבהן אין להם כלום".

ומה יהיה בעוד חודשיים, ברגע האמת? האם היא תכניס לביתה חברים? "אני חושבת שכן", אומרת גוני, "ואני לא יודעת מה הוא יעשה. הם אנשים מאוד מאוד חזקים שעברו מסע קשה מאוד. חלק יבחרו להסתתר וחלק ירצו להתחיל מחדש". אביטל, סטודנטית שעובדת במסעדה בעיר, רקמה קשרי חברות עם פליטים רבים בעבודתה, "בעיקר שוטפי כלים או טבחים", היא מספרת, "ומה שמוזר זה שאני מרגישה שאני מעלה תמיד את הסוגיה הזאת בפניהם, כי הם לא מדברים על זה". גם אביטל מספרת על אנשים גאים שכיום יעדיפו להיכנס לכלא מאשר להסתתר. "אני כל הזמן מציעה, גם למי שאני יודעת שקשה לו לשכור דירה", היא אומרת, "אבל הם לא אנשים שרוצים טובות, הם ממש בשלהם. אבל אני מניחה שאם לא יהיו להם אופציות אחרות – לוקחים מה שיש".

העיתונאית אורלי וילנאי משמשת בשלוש השנים האחרונות, עם בן זוגה גיא מרוז, אומנה לילד ממשפחה של מבקשי מקלט. הילד שמגדלת וילנאי מאז שהיה בן שנתיים חי בסביבה שונה מאוד מזו שבה חיים פליטים אחרים, ווילנאי מודעת לכך. "אנחנו חיים בצפון תל אביב, והשחורים היחידים שמסתובבים פה הם מנקי הרחובות", היא אומרת, "זה נפל עלינו כמו איזו הרמת מסך מטורפת, כמה שאנחנו לא רואים אנשים שחורים או את השונה מסביבנו, ואני חושבת שזה מה שקורה לחברה הישראלית, כל פעם שיש מיעוט שהוא שונה ממך אתה שונא אותו, אתה מתעלל בו, אתה עולה במדרג הכוח. זה כמו בטבע, אתה מתעלל בזה שמתחתיך, זה קורה בדרום – זה התחיל עם העולים החדשים, הבדואים, האתיופים, ועכשיו זה 'המסתננים', והדבר הזה נורא חורה לי".

וילנאי בטוחה שהשנאה שחשים אנשים כלפי מבקשי המקלט קשורה לזרות שלהם ולעובדה שהם לא חלק ממרקם החיים של מרבית הישראלים. "בהיבט האישי זה התחדד לי: עד כמה אנחנו באמת לא מכירים ויש תהליך של הזרה, וזה מה שעושים לאוכלוסייה הזאת. אלה אנשים שרוצים לחיות לגדל את המשפחות שלהם, אנשים שרוצים לעבוד ויודעים לעבוד קשה – ורוב החברה אומרת להם אתם לא בצבע שלנו, אנחנו לא רוצים אתכם, זו לא הבעיה שלנו".