עיר האלוהים: הסופר חואן גבריאל ואסקס על החיים בצילם של ברוני סמים
בספרו החדש, ״קול הדברים הנופלים״, חואן גבריאל ואסקס פותח בפני הקורא הזר צוהר לחייהם של האזרחים בקולומביה בתקופת שנות שלטון הטרור של קרטלי הסמים. בריאיון הוא מספר על החיים לצד הפוסט טראומה ומסביר מדוע חזר לגור בבוגוטה למרות הכל
חואן גבריאל ואסקס, אחד הסופרים הקולומביאנים המצליחים בעולם כיום, זוכר היטב את אותו יום קיץ בשנת 1993 שבו התבשר על מותו של ברון הסמים האגדי פבלו אסקובר בקרב יריות על גגות העיר מדיין. ״זה היה יום שמש בבוגוטה, מזג אוויר טיפוסי של חודש דצמבר״, מתפייט ואסקס, ״ושמעתי על מותו של אסקובר לקראת שעת הצהריים. האירוע הזה שינה את חיי היומיום שלנו, האזרחים – הגשמת הרעיון של חיים ללא פחד, התקווה שייתכן שלא יהיו עוד הפצצות, הסיפוק הכה אנושי מנקמה בפושע אכזרי שגבה את חייהם של חפים מפשע רבים. כן, קולומביה בהחלט הפכה למדינה שונה לאחר מכן״.
מלחמות הסמים שהפכו את קולומביה למעצמת פשע לטינו־אמריקאית משנות ה־70 ובמשך יותר משני עשורים, זכו לייצוג בולט בתרבות הפופולרית. הסיפורים על אסקובר וקרטל הסמים של מדיין שבראשו עמד הגיעו לכל קצות העולם; וסוכני DEA – הרשות האמריקאית למלחמה בסמים – הפכו לכוכבים של פרודיות רבות. בספרו החדש, ״קול הדברים הנופלים״, ואסקס פותח בפני הקורא הזר צוהר לחייהם של האזרחים בתקופת שלטון הטרור של קרטלי הסמים בקולומביה, שנים שבהן תושבי עיר הבירה בוגוטה חיו בפחד מתמיד מפני פיגועים רצחניים שביצעו הכנופיות זו נגד זו ונגד הממשל לאור יום ובאמצע הרחוב, אירועים שגבו את חייהם של מאות אזרחים לא מעורבים.
כשחושבים על מלחמת החורמה שהתנהלה בין ארצות הברית לקולומביה בהקשר של הסחר בסמים, נוטים לשכוח שבמשך שני עשורים חיו תושביה של בוגוטה בצל טרור והיו מודעים לכך שיש סיכוי גבוה שייקלעו למקום פיצוץ או ייפגעו מכדור תועה בניסיון התנקשות. בסיפור של ואסקס אין מזוודות של דולרים ובחורות יפות שמתפלשות בערמות של קוקאין. יש בו דור שלם שסובל מפוסט טראומה ומדינה שעדיין לא הצליחה להתאושש מהנזק שגרמו לה מלחמות הסמים. ואסקס, יליד 1973, גילה את הטראומה של הדור שלו רק כשהחל לכתוב את הרומן.
״במשך שנה וחצי כתבתי את סיפורו של ריקרדו לוורדה, טייס שמבריח מריחואנה בתחילת שנות ה־70 ומשלם על כך ביוקר״, הוא מספר. ״בנקודה כלשהי הבנתי פתאום שהסיפור שלו מסתורי עבורי, ושהמסתורין הזה צריך להיות חלק מהעלילה. אז יצרתי מסַפר ששייך לדור שלי, לאלה שנולדו לצד מלחמות הסמים. התחלתי לחשוב לראשונה על מה זה אומר לגדול בפחד, רדוף על ידי רוחות הרפאים של אלימות בלתי צפויה, בהרגשה שאין לך שום שליטה על החיים שלך ושאינך יכול להגן על יקיריך״.
הקורא הישראלי יכול להזדהות לחלוטין עם נרטיב של ילדות והתבגרות בצל פיגועי טרור. במהלך אותן שנים שבהן בערה בוגוטה, מטענים רבים התפוצצו גם כאן. הסיבות כמובן שונות מאוד, אך הסימפטומים המתוארים כמעט זהים – החרדה שבהימצאות במרכזים הומי אדם, הפחד מהתקהלויות, ההידבקות למסך הטלוויזיה והתור ליד הטלפון הציבורי (לפני הופעת הטלפון הנייד) של אנשים שמתקשרים הביתה כדי לאשר שהם בחיים. הטראומה הזאת נעדרת עדיין מהספרות הישראלית וכך גם מהספרות הקולומביאנית.
״הספרות הקולומביאנית תמיד עסקה בהיסטוריה של אלימות, ומלחמות הסמים אינן יוצאות מן הכלל״, מסביר ואסקס. ״עם זאת, השנים של הטרור שבהן חיינו בפחד מההפצצה הבאה של פאבלו אסקובר, תוארו עד עתה בספרות ממבט מבחוץ. יש לנו ספרייה קטנה של רומנים מצוינים שמתמודדים עם ההיבט החיצוני, ההיבט הפוליטי או החברתי של מלחמות הסמים, אבל מעולם לא הציבו את הטרור כנושא המרכזי וודאי שלא עסקו באופן שבו הוא השפיע עלינו מבחינה מוסרית ורגשית. אני חושב שהרומן שלי הוא הניסיון הראשון לעשות זאת״.
הרומן מתרחש בסוף שנות ה־90, השנים של השקט שהגיע לאחר הפורענות הגדולה. לסיפור יש שני גיבורים: האחד הוא המספר אנטוניו יאמארה – בחור בן גילו של ואסקס, מרצה צעיר למשפטים שנפצע בניסיון התנקשות שאליו נקלע בטעות. הפציעה מציפה אצל יאמארה את כל הפחדים שגדל בצִלם. חייו מתחילים להתפורר, הוא מרגיש שהוא מוכרח לפרק את העבר לפני שימשיך בהווה. הגיבור השני של הסיפור, שסביבו נעה העלילה, הוא ריקרדו לוורדה, הטייס בן הדור הצעיר של הקולומביאנים שסירבו לחיות בעוני כמו הוריהם ושהסתנוורו מהאפשרויות האינסופיות לכסף קל שנוצרו בעקבות היחסים בין האמריקאים לקולומביאנים. מדובר באמריקאים שסירבו להתגייס למלחמת וייטנאם ובמקום זה הצטרפו לחיל השלום, נסעו לכפרים העלובים בקולומביה, בנו בתי ספר ולימדו את התושבים איך לבנות מערכת ביוב ואיך לייצא קוקאין לקליפורניה.
״הרומן מתייחס לדור הזה שראה את תעשיית הסמים גדלה והופכת לתעשיית פשע״, מסביר ואסקס. ״הם צפו בברוני הסמים הופכים למיליונרים אך הסבו את המבט לכיוון השני, או אפילו קיבלו חלק מהכסף שלהם, ומתוך נוחות סירבו להאמין שהם מפטמים מפלצת״.
אלא שמי שנתפסים ברומן כאשמים אפילו יותר מבני אותו דור, שמכונים ברומן ״לא חפים מפשע אך נאיבים״, הם אנשי הממשל האמריקאי של שנות ה־70. ״המלחמה בסמים היא המצאה אמריקאית״, הוא קובע, ״ואני בהחלט חושב שבעוד כמה עשורים היא תוכרז כטעות הנוראה ביותר של מדיניות החוץ האמריקאית מאז מלחמת וייטנאם. מציאות הסחר בסמים כפי שאנו מכירים אותה – האלימות, השחיתות הכוח האינסופי בידיהן של המאפיות – נולדה יום אחד ב־1970, כאשר ריצ׳רד ניקסון העביר את החוק המקיף לפיקוח ולמניעת שימוש לרעה בסמים. המדיניות הזאת והחוקים שהגיעו בעקבותיה הפכו בעיה חמורה מאוד של שמירה על בריאות הציבור לבעיה פלילית בינלאומית. קיומו של קרטל מדיין לא היה אפשרי לפני 1970, בדיוק כשם שכנופיות הפשע שפעלו במהלך תקופת היובש בארצות הברית נוצרו בידי חוק היובש עצמו. לאחר שהאלכוהול חזר להיות חוקי, רוב המאפיות נעלמו. איזה אינטרס עלום מנע מהפוליטיקאים האמריקאים להבין שאותו הדבר בדיוק קורה גם עם המלחמה בסמים?״.
אחרי שנים רבות שבהן חי מחוץ לקולומביה ושבמהלכן נדד בין צרפת, ספרד ובלגיה, חזר לאחרונה ואסקס להתגורר בבוגוטה עם אשתו ושתי בנותיו. אבל נראה שהשנים שבהן שהה רחוק מהבית לא גרמו לו לבחון את בוגוטה בעין אחרת.
״מבחינת תחושת הביטחון, ורק מהבחינה הזאת, היה שיפור אדיר״, הוא אומר. ״העיר שעזבתי הייתה שדה קרב ותושביה חיו תחת מצור. חזרתי לעיר לטינו־אמריקאית ממוצעת של תשעה מיליון תושבים. היא מסוכנת במקומות מסוימים ועליך להיות זהיר ולעמוד היטב על המשמר, אבל זה בכל זאת מקום שאפשר לחיות בו. לעומת זאת שורר בה חוסר יעילות בארבע השנים האחרונות ושררה בה שחיתות בשנים שלפני כן, אז אפשר לומר שזו עדיין לא שעתה היפה ביותר״.
"קול הדברים הנופלים" מספרדית: פרידה פרס־דניאלי, כתר, 255 עמ׳