"פאטי קייקס" עושה מהפכה בדמות הגיבורה הקולנועית

הקולנוע מלא בסיפורים על אנדרדוגס שנאבקים להצליח בתחום תחרותי (נגיד ספורט או מוזיקה), ובדרך להגשמת החלום הם מוצאים גם אהבה. התבנית העלילתית הזאת כל כך מוכרת שקשה לעשות איתה דברים חדשים. אבל היא מציעה לנו את הסיפוק הרגשי שבהזדהות עם גיבור מעורר השראה שלא נותן למציאות להכשיל אותו, ולכן היא אפקטיבית בכל מקום ובכל זמן, מ"רוקי" ועד "פאטי קייקס".

בין הסרט זוכה האוסקר מ־1976 על מתאגרף כושל שחוזר לזירה כדי להפסיד בנקודות לאלוף העולם ולזכות בכבודו העצמי, לבין הסרט דל התקציב על ראפרית שנרשמת לתחרות היפ הופ, יש עוד דמיון מהותי. בשני המקרים (כמו גם בסרט ההיפ הופ היותר מתוקצב "8 מייל") מדובר בגיבורים לבנים ממעמד הפועלים שמנסים לחדור לתחום שמזוהה בעיקר עם שחורים. הסרטים מתרחשים במעין עולם הפוך שבו הכוח נמצא בידי גברים שחורים, ואנחנו מוזמנים להזדהות עם המיעוט המוחלש הלבן, מה שלא מאתגר את בלוטות הגזענות שלנו.

אבל ל"פאטי קייקס", הסרט שכבש את פסטיבל סנדאנס (למרות שלא זכה שם בפרסים), בכל זאת יש גיבורה קולנועית יוצאת דופן – אישה שמנה. ואיזו גיבורה נהדרת שהיא. פאטי מתגוררת בשכונה עלובה בצפון ניו ג'רזי עם אמה השתיינית שפעם הוציאה תקליט ועם סבתה החולה והמרותקת לכיסא גלגלים. פאטי עובדת בבאר, כותבת שירי ראפ על חייה ועל שאיפותיה ומייצרת מוזיקה עם חברה הטוב ג'רי (סידהרת' דאננג'יי) שעובד בבית מרקחת. שני האאוטסיידרים האלה נראים כמעט ממוצעים ביחס למוזיקאי השלישי שמצטרף אליהם –  מוזיקאי שחור שתקן עם רסטות, פנים מלאות פירסינג ועדשה כחולה בעין השמאלית. כמו דמות שיצאה ממעשיית אימים של האחים גרים, בסטרד מתגורר בבקתה ביער שהשביל אליה עובר דרך בית קברות.

אאוטסיידרים זה אנדרסטייטמנט. פאטי קייקס

סרטו הראשון של ג'רמי ג'ספר משתבח בעריכה קצבית, בקטעי ראפ סוחפים, בתחושה אותנטית של זמן ומקום ובסצינות חלום שנונות. אבל כוחו הגדול הוא בדינמיקה הזורמת בין דמויות לא טיפוסיות ומאוד ספציפיות שממלאות את התבנית העלילתית המשומשת בתוכן אנושי אמיתי. הקומיקאית והזמרת ברידג'ט אוורט, שהתארחה לא פעם בתכנית של איימי שומר, מגלמת את האם חסרת האחריות שמשליכה על פאטי את התסכולים שלה. זה תפקיד כפוי טובה, ואוורט מגלמת אותו ללא פחד, עד הסצנה ההכרחית שבה היא זוכה למחילה. הסבתא הקשוחה והגזעית אמנם נשלפה ממחסן הדמויות המשומשות, אבל קתי מוריארטי הנהדרת מעניקה לה חיוניות כובשת בקולה הצרוד. ללא רעמתה הבלונדינית, השחקנית הזכורה לטוב כאשתו הזוהרת של דה נירו ב"השור הזועם", נראית כאן הרבה יותר מבוגרת מ-57 שנותיה.

והעיקר, קשה שלא להתאהב בפאטי, שנראית כמו מדונה של בוטיצ'לי עם פה מלוכלך. היא מתמודדת עם העלבונות התכופים המושלכים לעברה (החבר'ה ברחוב קוראים לה "דמבו") בשילוב של פגיעות וחציפות נוגעים ללב. היא נופלת וקמה והנחישות שלה מדבקת. בעולם טוב יותר, הופעתה המלבבת של דניאל מקדונלד האוסטרלית צריכה להפוך אותה לכוכבת. אבל בהוליווד יש מקום רק לשמנה (מצחיקה) אחת, וקשה להניח שיימצאו לה יותר מדי תפקידים ראשיים (מתי ראיתם לאחרונה את ניקי בלונסקי, הכוכבת המקסימה של "היירספריי"?). עם זאת, מקדונלד כבר השלימה צילומי קומדיית נעורים בשם "Dumplin'" שבה היא מגלמת נערה שנרשמת לתחרות יופי כדי להוכיח לעצמה ולכולן שהיא מספיק יפה כדי לצאת עם נער שמוצא חן בעיניה, אז אולי בכל זאת יימצא לה מקום לצד מליסה מקארתי.

סרט על: ראפרית לבנה ושמנה מניו ג'רזי שמנסה לפלס לעצמה מקום

ללכת? כן. סרט מוזיקלי שובה לב עם גיבורה מקסימה