סליחה, אבל מישהו פה הזמין אורגיה ענקית של מוצרי מזון? שוב?

 

זוכרים את הסרט "מסיבת נקניקיות"? נו, זה הסרט אנימציה הזה מ-2016 שבו סת' רוגן משחק נקניקיה שמאוהבת בלחמניה, והסרט נגמר עם אורגיית ענק של כל מוצרי המזון והשתייה של הסופר? כן, זה קרה באמת ולא חלמתם את זה. אז מסתבר שעכשיו עשו לו ספין-אוף באמזון פריים בשם "מסיבת נקניקיות: פודטופיה". אף אחד לא ביקש סיקוול לסיפור הזה, אז מזל שיש את אמזון פריים שדאגה לסדרה שלמה של זה, ואני כמובן נאלצתי לצפות במוצרי מזון מדברים במשך שמונה פרקים ושמונה שעות.

>> מאסטר בטלוויזיה: 20 הסדרות הכי טובות על המסך עכשיו

אני לא ממעריצי "מסיבת נקניקיות", עוד קומדיית סטלנים של סת' רוגן שככל הנראה התחילה מבדיחה בין חברים שיצאה מכלל שליטה ותו לא. כמו כמעט כל סרט של סת' רוגן. אפשר לדמיין את הרגע שבו סת' רוגן יושב כשהוא מעושן כתמיד, ממנצ'ז נקניקיה ואומר לחבר שלו, "אחי, מה אם הנקניקיה הזאת הייתה מדברת?", ואז צוחק את צחוק הבס המוכר. אז "פודטופיה" זה בדיוק אותו הדבר פלוס מאמץ מאוד גדול להיות רלוונטיים לפני הבחירות בארה"ב.

הסדרה היא המשך ישיר של הסרט, ועוקבת אחר פרנק הנקניקייה וברנדה הלחמניה, רגע אחרי שפורצת מהפכת האוכל הגדולה והאוכל משתלט על העולם ומשמיד את האנושות (כן). הזוג, יחד עם חברם בארי, גם הוא נקניקיה, מנסים להוביל אוטופיית אוכל ולייצר חברה מתפקדת אחרי שניקו את העיר מתושביה. מה שמתחיל כסרט חביב על מוצרי מזון חרמנים הופך מהר מאד לניתוח הטבע האנושי דרך הצפייה ביצירת ציוויליזציה חדשה, כולל מבט על תעשיית הבידור, הפוליטיקה ועליית הקפיטליזם. זאת לא קומדיית הסטלנים הרגילה שציפיתם לה. יש פה ניסיון הגון לייצר משהו עמוק יותר ממה שראינו ב"מסיבת נקניקיות", ומן הראוי שכמבקר אתייחס לזה ברצינות, גם אם זה מאוד קשה. 

ותאמינו לי שזה קשה, במיוחד כש"פודטופיה" מנסה בכל כוחה לשמור על טון הנונסנס מהסרט המקורי, ויוצריה לא מפספסים אף הזדמנות – כולל אבטיח נאצי, רוטב ברביקיו על תקן השוטר האפרו-אמריקאי, סמי בייגל היהודי שמשתלט על התקשורת והמדיה, וכמובן איך אפשר בלי סצינת אהבה מאד גרפית בין נקניקיה לבן אדם? הסדרה מתאמצת לגרום לנו להגיד WTF בכל רגע נתון, ובתור אדם שאוהב לראות רגעי WTF, זה היה פשוט יותר מדי בשבילי.

החיפוש התמידי אחר הרגע הדבילי הבא לא מאפשר לדמויות לעסוק באופן מעמיק בדילמות אמיתיות של החברה, כמו "איזו מנהיגות אנחנו רוצים?" או "למה אנחנו מייחסים חשיבות כל כך גבוהה לכסף?"או כמובן הנושא האהוב עליי, "נזקי הקפיטליזם", אבל במקום לקחת את עצמם ברצינות (אפשר לעשות את זה ולהישאר מצחיקים), הכותבים עסוקים בפאנץ' הבא או ברגע המוזר הבא או בפאנץ' של הרגע המוזר הבא. זה לא אומר שאין ערך בידורי לסדרה, פשוט היא מרדדת את השיח שיוצרי הסדרה, סת' רוגן, אוון גולדברג וקייל האנטר, ניסו לייצר כאן. זה די מצער, במיוחד כשבבסיס הסדרה יש סיפור די טוב ורלוונטי. 

במוקד הסדרה יש סיפור לא מתחנף על הטבע האנושי, וברגעים הבודדים שבהן אין בדיחות מטומטמות, אנחנו כן יכולים לראות את הטבע האנושי במלוא כיעורו דרך אותם מוצרי מזון, אבל זה נשאר שם ולא מעמיק או מעורר שאלות, כמו הניסיון של ברנדה להסביר קומוניזם או כשפרנק וברנדה עולים על הרעיון הגאוני של לגבות מיסים. זה היה יכול להיות עיבוד מודרני מצוין ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול וגם ההפתעה הכי גדולה של השנה, במיוחד כי זאת סדרת טלוויזיה שאף אחד לא ביקש. אף אחד לא חשב לעצמו "מעניין מתי ייצא ההמשך של מסיבת נקניקיות", או "וואי אני ממש רוצה לראות שוב מוצרי מזון באורגיה ענקית", ודווקא בגלל זה רציתי כל כך שזאת תהיה סדרה טובה. לצערי זה לא המצב.

יש המון רגעים מבריקים ב"פודוטופיה", כולל סצינת סיום עונה מעולה שאמורה להשאיר טעם לעוד, אבל אין טעם. הסדרה עוסקת בנושאים הכי חשובים באופן הכי שטחי ורדוד, ויש לה הרבה מה ללמוד ממה שסשה ברון כהן עשה עם סרט ההמשך של "בוראט". הוא עסק בנושאים בוערים בחברה האמריקאית וחשף אותה במערומיה ברגע הכי רגיש שלה, שזה בדיוק מה שהסדרה הזאת מנסה לעשות. מה שיוצא לה זה אותו הומור סטלנים מהסרט הקודם ובעיקר תחושת החמצה ענקית, כי הסדרה הזאת הייתה צריכה להיות טובה יותר, רלוונטית יותר וחכמה יותר. זה לא הפוד-פורן שרצינו.
"מסיבת נקניקיות: פודטופיה", עונה ראשונה, שמונה פרקים, עכשיו באמזון פריים