"פיגומים" הוא חוויה קולנועית חזקה ביותר

בבואו לביים את סרטו הראשון באורך מלא, מתן יאיר הניח את כל הקופה על כתפיו של צעיר חסר ניסיון משחק, שהתפקיד הראשי נכתב בדמותו ובמיוחד עבורו. אשר לקס נמצא בכל סצנה וסצנה וכמעט בכל שוט בסרט. זה היה הימור נועז, והוא הצליח בגדול. תחת הנחייתו של יאיר, לקס בעל העיניים הבוערות מגיש הופעה מדויקת, אגרסיבית ועדינה גם יחד, כבריון שרוט שאינו קורא נכון את העולם סביבו. רק אביו החולה מילו (יעקב כהן המצוין) מטיל עליו מורא. אשר גבוה וחסון, ונמיכות קומתו של אביו מעצימה את הדרמה של שליטתו בו ואת היכולת שלו לכווץ את בנו לכלבלב נזוף (האם ברחה מזמן לעיר אחרת).

הפיגומים שבשם הסרט הם סמל מרכזי למשפחה המעורערת, אך יאיר אינו מגזים בשימוש בו. מראהו של אשר מטפס מעלה מעלה, בניגוד להוראות המפורשות של אביו, נצרב בזיכרון בשל המיומנות המקצוענית של הטיפוס, ורק אחר כך בשל המטען הסמלי שהוא נושא.

יעקב כהן ואשר לקס ב"פיגומים"

זאת תקופת הבגרויות, אבל מילו – המצפה מאשר לרשת את מקומו בניהול עסק הפיגומים שלו – חושב שהוא מבזבז את זמנו בלימודים, כי בין כה אין לו סיכוי להצליח בבחינות. אשר מתקשה לקרוא ולכתוב, משחרר אגרסיות על אנשים שאיתרע מזלם לעמוד בדרכו ומתפרץ לכל דלת סגורה. וכשאינו מתקבל בברכה הוא המום – הוא הרי אמר סליחה, אז מה הבעיה?

רמי המורה לספרות (עמי סמולרצ'יק שזכה בפרס אופיר על התפקיד) מנסה להגיע אל התלמידים הפרועים של כיתה יב 2 בדרכים לא מקובלות והם מחבבים אותו יחסית. אשר אף נתלה בו כדמות אב אלטרנטיבית, רכה וקשובה יותר, ומבקש את אישורו. אבל אם נדמה לרגע ש"פיגומים" נוצק בתבנית סרטים הוליוודיים כמו "סמוך עלי" ו"סיכון מחושב", הסרט חותך בסיבוב ופונה לסמטה אחרת, נטולת קלישאות. כל הבחירות התסריטאיות נבונות ואינהרנטיות לחומר, עם היותן לא צפויות, ושפת הדיאלוגים קולחת ואותנטית.

"אנטיגונה" של סופוקלס ו"מועקה" של צ'כוב משתלבים בדרמה של אשר כנקודות התייחסות (בסצנה נוגעת ללב הוא מסביר לבוחנת יבשה את "מועקה מתוך הזדהות מלאה). ביקורת אוהדת בעיתון אמריקאי ציינה שאלה הרגעים המגושמים היחידים בסרט, אך יש להניח שהכותבת אינה יודעת שבישראל שתי היצירות נלמדות לבגרות בספרות, ולכן נוכחותן כאן טבעית לחלוטין. אבל דווקא יצירה אחרת, שרמי כלל אינו מכוון אותה לאוזניו של אשר, היא שלוכדת את תשומת לבו, מניעה קו עלילתי טעון ומפותל ומעניקה לו קול.

עמי סמולרצ'יק ולקס ב"פיגומים"

נקודת המבט הצרה של אשר מכתיבה את הסרט, וחיים שלמים של אנשים אחרים נמצאים בשולי שדה הראייה. ההבנה המאוחרת שלאורך הדרך פספסנו המון דברים היא אחת מהתובנות האנושיות שעולות מהתסריט. סגנון הצילום המחוספס – זה סרטו הארוך הראשון של הצלם הפולני ברטוש ביאניק – הומוגני לעולם שהוא מתאר, ועם זאת מצלמת הכתף הרועדת הפכה מזמן לקלישאה, והיא אינה תורמת רובד נוסף. בצפייה ראשונה הצילום תרם לתחושתי שלמרות התסריט היפה והמגובש הסרט אינו שלם. אך בצפייה שנייה נכבשתי לגמרי, בעיקר בשל הופעתו מועכת הלב של אשר לקס, שהופכת את הסרט לפצצה רגשית.

סרט על: יחסיו של נער בעייתי עם אביו הדורסני ועם המורה לספרות

ללכת? כן! תסריט נבון ומשחק נדיר בעוצמתו מייצרים חוויה רגשית עזה