כמה מבאס צריך להיות בשביל לסחוט כל טיפת שמחת חיים מ"פיטר פן"?

תמיד אהבתי את פיטר פן, המורד שלימד אותי כל מה שצריך על מרד נעורים: ילד שלא רוצה להתבגר והולך לא רק נגד הוריו ומוריו אלא גם נגד חוקי הטבע. הגרסאות השונות לסיפור שקיבלנו מאז תמיד ניסו להביא טוויסט מסוים: בסרט "הוק" משנת 1991 רובין וויליאמס שיחק את פיטר פן שבחר להתבגר, לחזור ללונדון ולהתחתן עם הנכדה של וונדי. בסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" הפוקוס הוא בכלל על חייו של ג'יימס מתיו ברי, הסופר שכתב את פיטר פן ובגרסה של "פן" משנת 2015, פיטר פן נחטף על ידי פיראטים מאופרים שעושים קפיצת בנג'י מספינת פיראטים מעופפת. בסדר, זה לא היה טוב – במיוחד לא יו ג'קמן בתפקיד קפטן הוק – אבל לפחות היה איזשהו טוויסט בדמות סיפור המקור של פיטר פן. הטוויסט הפעם, לעומת זאת, הוא פשוט השם. כן, הסרט החדש של דיסני, "פיטר ו-וונדי" מחזיר את השם של היצירה המקורית, אבל חוץ מזה, אין פה שום דבר חדש – לא מפתיע כשמדובר בדיסני, שבשנים האחרונות היו עסוקים מאוד בלייצר גרסאות לייב אקשן מיותרות לקלאסיקות אהובות.

"פיטר ווונדי" הוא סיפור חסר נשמה, חסר לב, ובעיקר משמים שמוחק כל טיפה של הנאה שהייתה קיימת בסרט המקורי מ-1953. הפעם, וונדי לא מתבקשת לעבור לחדר משלה, אלא לפנימייה, שם תיאלץ להיפרד ממשפחתה. וונדי כמובן לא מעוניינת ואומרת שהיא לא רוצה להתבגר. באותו הלילה פיטר פן מופיע בחדרה ומחפש את הצל שלו. הנסיון לשים את וונדי (אוור אנדרסון) בתפקיד הגיבורה הוא מבורך, אבל בשביל שזה יעבוד צריך להפוך אותה לדמות עגולה ומעניינת. העניין הוא גם שהסרט לא סתם מנסה להפוך את וונדי לגיבורה, אלא מנסה להיות מאוד מתקדם פוליטית, אלא הסיפור של פיטר פן (אלכסנדר מולוני) – ששולח את טינקרבל (יארה שהידי) לתת לילדים קצת אבק פיות כדי לעזור להם לעוף – הוא די בעייתי מלכתחילה. אני לא יודע מה אתכם, אבל סיפור על ילדים שפוגשים מישהו זר ששולח את האישה היפה והאילמת שמתלווה אליו לתת להם אבקה מסתורית ואחר כך מנסה לשכנע אותי לקפוץ מהחלון הוא לא בדיוק חומר לעשות ממנו סיפור פרוגרסיבי פוליטית, וזה לא יעזור להפוך את טינקרבל לאישה שחורה (שיש לה בדיוק שורה אחת בסרט, אגב. והיא "תודה ששמעת אותי, וונדי". מה? מתי היא שמעה אותך? מתי היא בכלל התייחסה אליך?). כמו כן, הבמאי והתסריטאי דייוויד לאורי הזניח לחלוטין את הביף של וונדי וטינקרבל, ככל הנראה כדי להמנע ממצב בו שתי נשים רבות על גבר בסרט שאמור להיות נאור.

אני בעד שדיסני תייצר סרטים שיותר מחוברים לשיח של היום. אני בעד להפוך דמויות נשיות לעגולות יותר. אבל למה זה אומר שצריך לשאוב את כל הכיף מהסרט? קחו את ג'וד לאו, שקיבל את התפקיד של קפטן הוק. מעבר לכך שמדובר בליהוק מזעזע יותר מיו ג'קמן, למה לעזאזל להביא דמות שאמורה להיות פשוט מתנה לשחקנים, לשחקן שלא נראה בכלל שהוא נהנה ממה שהוא עושה? בקיצור, החלק הכי טוב בסרט הזה הוא התנין. התנין הפעם הוא הגרסה הכי טובה של התנין אי פעם, מפלצתי כמו שצריך להיות ומהווה איום של ממש על קפטן הוק. אבל גם התנין מופיע רק לחמש דקות ונעלם כלא היה. איזה שעמום. 

אפילו את ארץ לעולם לא עצמה הצליחו להרוס כאן. ארץ לעולם לא של 2023 נראית יותר מתה מהעולם של "האחרונים מבינינו"; את בנות הים רואים לשנייה ולאחר מכן הן נעלמות; האינדיאנים גם מופיעים לחצי שנייה וחוץ מזה היא נראית כמו אי בסקוטלנד שסגרו לצורך צילומים. בקיצור, כשקפטן הוק אומר בסוף הקרב הגדול לפיטר פן "איזה משעמם יהיה כאן בלעדינו?", הוא לא טועה. כי חוץ מפיטר פן, הספינה של קפטן הוק, הילדים האבודים וקומץ אינדיאנים, אין שום דבר על האי הזה.

גרסת הלייב-אקשן הזאת היא אולי סרט ילדים, אבל הוא מנסה לשחק על תחושת הנוסטלגיה, מה שאומר שהוא בכלל מחפש קהל מבוגר יותר, שגדל על הסרטים האלה. הסרט הזה אמור לתת משהו גם להורים וגם לילדים. מרוב ניסיון לתת משהו לשניהם, הוא לא נותן שום דבר שימושי לאף אחד. מקסימום התנין מקבל איזה ארוחה.