פשוט לא יאמן שהסדרה המופרעת הזו משודרת בדיסני+. כמה כיף לנו

הרבה דברים משתנים ב-17 שנים. ארבעה נשיאים עברו כבר בארה"ב, טוויטר לא היה קיים, "המשרד" האמריקאי הושקה והסתיימה, אבל הדמויות של "פילדלפיה זורחת" הן עדיין האנשים הכי איומים על המסך. זה הרי החוק הלא כתוב של הסיטקום – אם כל פרק צריך לאפס מחדש את הסיטואציה ולהתעלם מההשלכות, הדמויות לא יכולות להתפתח. קריימר תמיד יהיה משוגע, רוס ישאר בכיין לעד ואל באנדי חייב לשנוא את העבודה שלו אבל גם להישאר בה. כך גם ב"סאני", שחמשת חברי הגאנג שלה לעולם לא יעזבו את הפאב העלוב שלהם בפילדלפיה, גם אם כל העולם השתנה מסביבם.

במהלך 15 עונותיה, "סאני" הפכה לסיטקום המצולמת הכי ארוכה בתולדות הטלוויזיה, ובכך ריסקה שיא שהחזיק יותר מ-50 שנה. שלישיית היוצרים/כותבים/שחקנים (רוב מקלהני, צ'ארלי דיי וגלן האוורטון) כבר חתומים לעוד 3 עונות לפחות, ועל פי העונה האחרונה (שהגיעה החודש לשירות דיסני+) הם לא הולכים לעצור גם אז. למעשה, למרות גילם הטלוויזיוני המופלג, הסדרה מרגישה רעננה כל כך עד שספק אם הם אי פעם יעצרו.

מקלהני, שתמיד היה הקול המוביל בצוות, אמר בריאיון ל-IndieWire ש"הדמויות אולי לא יתפתחו, אבל התוכנית צריכה להתפתח". בעיקרון זה אומר שגם כשאחת הדמויות זוכה לתכונה נוספת (למשל, היציאה מהארון של מאק), היא תישאר אותו הדבר בעיקרה. הרעיון שבבסיס הסדרה, שכונתה בעבר "לא-חברים", "אנטי סיטקום" או "סיינפלד על קראק", נשמר עוד מהסרט הקצרצר שיצרו כגרעין לפיילוט הסדרה – סרט בו אדם אחד מספר לחברו שיש לו סרטן, כשהחבר מנסה להתחמק מהסיטואציה בכל דרך אפשרית – ונשאר באוויר גם בעונה החדשה.

אם ב"חברים" הייתם יכולים לסמוך שהם תמיד "יהיו שם בשבילך" כמאמר שיר הפתיחה, פה תוכלו לסמוך על זה שהם אף פעם לא יהיו שם בשביל אף אחד, אבל במיוחד לא בשביל החברים. העונה הנוכחית נפתחה דווקא עם פרק חלש יחסית, שכנראה ניסה לדחוס כמה שיותר ממאורעות השנים האחרונות לתוך פרק אחד, כולל הבחירות בארה"ב, הקורונה והפריצה לגבעת הקפיטל (אם כי הפאנצ' הסופי מצוין). אחריו מגיע פרק שחוזר (שוב) לסדרת המשכוני "נשק קטלני" שלהם (שהיו, ונשארו, כלי לביקורת על תרבות הפי.סי) ומוסיפה פרק פלאשבק שפחות או יותר מציג את האוריג'ן סטורי של איך החבורה הפכה לבור השופכין האנושי שהם היום.

אבל אז, ממש באמצע העונה הקצרה מהרגיל (8 פרקים), מתחיל קו עלילתי שנמשך עד סופה במסגרתו החבורה נוסעת ל"אי בירת הקוף של ירוק וריב", או בשפת בני אדם – אירלנד. מגבלות הקורונה אמנם מנעו מהחבורה לצלם באירלנד האמיתית, אבל האולפנים והמצוקים של קליפורניה סיפקו רקע ויזואלי מזויף נאה למסע בין ארבעת הפרקים של החבורה במדינה שרוחה ריחפה מעל הסדרה (בכל זאת, על פאב אירי) כבר מהרגע הראשון. וכך הסדרה מתחדדת לעבר צמד הנושאים המרכזיים של העונה, חיפוש זהות וסולידריות אנושית, שמטופלים דרך עדשת הנרקיסיזם הקבועה של הדמויות. בעוד שהנושא הראשון, שמטופל בעיקר דרך מאק, נארז באופן כמעט נטול קליימקס (ועדיין מצחיק מאוד), הנושא השני מקבל סיומת בומבסטית, בעיקר כי הוא הופכי כל כך לאופי דמויות.

מבלי לספיילר, אגיד רק שהדקות האחרונות של פרק הסיום מחבר באופן נפלא בין האנוכיות המוחלטת של החבורה לבין הסדקים בסולידריות האנושית שכולם חוו בשנתיים האחרונות, עם קצת לאומנות אמריקאית טובה של ימי טראמפ ואפילו שיא רגשי נאה לדמות הכי טראגית של הסדרה, צ'ארלי (אוקיי אוקיי, חוץ מקריקט). וזה באמת מדהים לראות איך הצליחו גם בעונתם ה-15 למצוא קונקפליקטים חדשים בנבכי נשמתן של דמויות שלעולם לא משתנות, מתפתחות או לומדות. ובבקשה אל תשתנו.

"פילדלפיה זורחת", שבת 22:00, yes TV Comedy (וגם yes VOD ו-StingTV)