"פינוקיו": למה שדיסני יתעללו עד כדי כך בקלאסיקה של עצמם?

"פינוקיו" היה סרט האנימציה השני של אולפני וולט דיסני. כשיצא למסכים ב-1940, שלוש שנים אחרי "שלגיה ושבעת הגמדים", הסרט נכשל בקופות (גם בגלל מלחמת העולם השנייה שחסמה בפניו את מסכי אירופה). רק שני אלמנטים בסרט זכו להצלחה בזמן אמת: שירו היפהפה של הצרצר "When You Wish Upon a Star" קטף את האוסקר לשיר הטוב ביותר (והפך מאז לשיר הנושא של דיסני), והחתלתול השובב פיגרו כה התחבב על הצופים שהוא זכה לככב בכמה סרטים קצרים משל עצמו. בחלוף השנים "פינוקיו" יצא לסיבובים חוזרים על המסכים, צבר רווחים נאים וזכה למעמד של קלאסיקה מוזהבת. היום הוא נחשב לאחד הטובים שבסרטי דיסני, ובכלל. לא זכיתי לראותו בילדותי, וכשצפיתי בו לראשונה במהלך לימודי הקולנוע באוניברסיטה התאהבתי גם אני בפיגרו, ומיררתי בבכי למול סיפורם של הנגר הקשיש וילד העץ הנאיבי, שעוברים סדרה של מבחנים קשים בדרך להפיכתם לאב ובן אמיתיים.

פיגרו והשיר נמצאים גם בגרסת הלייב אקשן החדשה שביים רוברט זמקיס, אבל שניהם זוכים לביצועים כה מאכזבים, שכבר בדקות הראשונות מתעורר הרושם שהפעם באמת מדובר בכישלון. הרושם הזה אינו משתנה עד סוף הסרט, שהוא הגרוע שברימייקים של דיסני לסרטי האנימציה הקלאסיים שלהם. הפרויקט הגיע לידיו של זמקיס ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ") אחרי שעבר בין כמה במאים, ועלה היישר לשירות הסטרימינג דיסני+ ללא הקרנות מוקדמות למבקרים (בארה"ב). זה כנראה מעיד על כך שבדיסני קלטו שמדובר בפצצת סירחון.

"פינוקיו" של זמקיס – להבדיל מ"פינוקיו" של גיירמו דל טורו שיעלה בנטפליקס בדצמבר – נחשב לסרט לייב אקשן כי יש בו דמויות אנושיות שמגולמות על ידי שחקנים, בהם טום הנקס כג'פטו, סינתיה אריבו כפיה הכחולה ולוק אוונס כעגלון שהופך ילדים לחמורים. אבל פינוקיו, פיגרו, ג'ימני הצרצר, השחף סופיה, צמד הנוכלים ג'ון השועל וגדעון החתול ודמויות נוספות הן יצירי אנימציה דיגיטלית, וקשה להאמין עד כמה היצורים האלה נטולי חיים וחסרי חן – כל אחד ואחד מהם. משום שמדובר ברימייק לסרט של דיסני, ולא בעיבוד נוסף לספרו של קרלו קולודי מ-1883, הדמויות הן חיקוי גס של הדמויות שצוירו ביד. אף שהיותו עשוי מעץ מהותית לדמותו, בגרסתו התלת ממדית פינוקיו ניחן בחזות של בובת פלסטיק, ופיגרו נראה כמו בובת גומי זולה מתוצרת סין. זמקיס כבר התנסה באנימציה ב"רכבת לקוטב", שהיה חלש גם הוא, ונראה שזה לא התחום החזק שלו.

במסגרת פנייתו של הסרט לילדים של היום נעשו כמה שינויים בתסריט המקורי, שנתפס כאפל מדי. לדוגמה, באי התענוגות, שם ילדים מתפרעים הופכים לחמורים, ההשתוללות הנוכחית אינה כוללת עישון סיגרים והבירה שהם שותים היא לא אלכוהולית, רחמנא ליצלן. יתרה מכך, פינוקיו לא באמת מתפתה להצטרף לבכחנליה – ילד הפלסטיק של זמקיס הרבה יותר מחונך מזה שבסרט הקודם. הוא אפילו הולך לבית הספר, רק שהמורה הגזען מעיף אותה מהכיתה בטענה שמקומו בתאטרון בובות.

הסרט עדיין מתרחש באיטליה של פעם, ולכן חלק מהדמויות (לא ג'פטו) מדברות במבטא איטלקי כבד. אבל כשג'ון הישר (קולו של קיגן-מייקל קיי) מפתה את פינוקיו להצטרף לתאטרון הבובות של סטרומבולי, הוא מבטיח לו שהוא יהפוך ל"משפיען" (influencer). זה מסוג האנכרוניזמים הגסים שמפוררים את העולם של הסרט, שלרגע לא מתגבש למשהו שלם. אנכרוניזם אחר מכעיס עוד יותר: שעוני הקיר שבונה ג'פטו כוללים דמויות מסרטי דיסני, בהם "מלך האריות", "דמבו", "צעצוע של סיפור", "שילגיה ושבעת הגמדים", "היפהפייה הנמה", וגם "מי הפליל את רוג'ר ראביט?" של זמקיס. המחווה העצמית הזאת מחדדת את ההשתלטות של דיסני על אוצרות התרבות של העולם. גם פינוקיו כבר לא שייך לקולודי ומעטים זוכרים, למשל, שהצרצר המשמש כמצפונו הוא המצאה של דיסני.

יש בתסריט רק תוספת מוצלחת אחת – דמותה של הנערה פביאנה (קיאן למאיה) שמפעילה מריונטה רקדנית בתאטרון הבובות של סטרומבולי, ומתקשרת באמצעותה עם פינוקיו. אלא שזה לא רעיון מקורי – הנרטיב של פביאנה, כולל חלומה להיות רקדנית שהתנפץ בשל רגל מרוסקת, הורם בשלמותו מהסרט "לילי" מ-1953, עם לזלי קרון כנערה שמדברת עם בובות המונעות על ידי רקדן שרגלו נפצעה במלחמה.

פביאנה היא אחת משלוש דמויות בסרט המגולמות על ידי שחקניות שחורות. לפני כשלושה חודשים הבחירה ללהק את סינתיה אריבו לתפקיד הפיה הכחולה עוררה מתקפת ציוצים בטוויטר, ואלה זכו לציוצים נגדיים שהאשימו את המתלוננים בגזענות. כמה חבל שאריבו פשוט גרועה. היא מדקלמת את המשפטים המחורזים שניתנו לה (גם הנקס נדרש לחרוז משום מה), והביצוע שלה ל"When You Wish Upon a Star" חיוור ביותר. בכלל, השירים – הישנים האהובים והחדשים הסתמיים – אינם משתלבים באופן הומוגני. הם נדמים מודבקים, ותורמים לתחושה שהסרט כולו הוא שמיכת טלאים שנתפרה ביד גסה. עוד פקשוש בולט הוא הצרצר, ג'ימני קריקט, המדבר בקולו של ג'וזף גורדון-לוויט. הוא נראה רע, הוא נשמע רע, וכשהוא שב ומכנה את פינוקיו "פינוק", על תקן שם חיבה, זה צורם כמו ציפורניים על לוח. גם הילד בן ה-13 שמדבב את פינוקיו די מעצבן, אבל לא אנקוב בשמו כי מדובר בקטין.

יכול להיות שהמסר החינוכי של "פינוקיו" התיישן, כי הרי ילדים אמיתיים אינם דווקא אמיצים, ישרים ולא אנוכיים – והסיום החדש מתייחס לכך. זה היה יכול להיות מעניין אלמלא הסרט כשל אפילו במשימה הבסיסית לעורר אמפתיה לדמויות. נחכה לגרסה של גיירמו דל טורו, באנימציית סטופ מושן (שאמור לצאת למסכים בנובמבר ולנטפליקס בדצמבר), כדי לראות איך הוא התמודד עם המשל העתיק. הטריילר, לפחות, נראה הרבה יותר מבטיח.

1.5 כוכבים. Pinocchio בימוי: רוברט זמקיס. עם טום הנקס, ג'וזף גורדון-לוויט, סינתיה אריבו, לוק אוונס. ארה"ב 2022, 105 דק'