פסטיבל ישראל 2024: מבט עמוק אל תוך הבור שבו כולנו נמצאים
איתי מאוטנר, המנהל האמנותי השותף של פסטיבל ישראל (יחד עם מיכל ואעקנין), כותב לנו על המחזאי הצעיר שזיהה במשך שבועות גופות מהטבח, על אמן הסאונד שהופך שברי רקטות לכלי נגינה, ועל היוצרים המיוחדים שנוגעים בפצע ויהפכו את פסטיבל ישראל השנה לאירוע שאסור להחמיץ
בשבועות האחרונים אני מתרגל טקס בוקר חדש. אני ניגש למסקינגטייפ שנמצא במגירה השמאלית במטבח. לוקח טוש (בכל יום מנסה צבע אחר) וכותב שלוש ספרות. היום למשל כתבתי את הספרות 333. אח"כ אני מדביק את המסקינגטייפ הכתוב על החולצה שלי, במקום בולט. למען ייראו. בשביל שלא אשכח. בשביל שלא אתרגל.
>> אמא של אוריה ריקרדו ז"ל, מנרצחות נובה, נאבקת כדי לחיות // טור אישי
>> החיים הם כל מה שאי פעם התכוונו. עם המוות כבר נתמודד // טור אישי
הנטייה לשכוח או להדחיק היא גדולה. הסיפורים על 333 ימי המלחמה, השבי וההרס הנוראי, כאן ושם, קשים מנשוא. מסביב יש שגרת מלחמה ועד כמה שהביטוי הזה נורא – הוא מפתה. יש בי חלקים שרוצים להפנות מבט מ-333 הימים אל עבר מציאות שקורצת לי (כמעט) מכל בית קפה ומוסד תרבות. כולנו התרגלנו לשתות קפה טוב של בוקר כאשר העיניים של החטופים מביטות עלינו מהפסוטרים שתלויים סביב. אני לא מאשים. אני נאבק. בעצמי. בנטייה לשכוח, בעייפות מללכת להפגנות, מהרצון ליצור "בועות אוויר תרבותיות", מהבקשה לנוח בבית, לברוח מהחום, להתמכר למזגן.
בזמן שאני כותב את המילים הללו הימים חולפים, הכאב מתעצם וההבנה שהאחריות לשינוי מוטלת עלינו רק גדלה. אני מזמין אתכם לבוא לפסטיבל, לקחת חלק, לצאת לרחובות, להרים את הקול שלכם, לא להסתכל הצידה, לא לעמוד מנגד, לא לשתוק
אבל החלטתי שלא. הבנתי עמוק פנימה ששתיקה, שבדרך כלל נחשבת כפעולה פאסיבית, היא למעשה פעולה אקטיבית. שהשתיקה שלנו מאפשרת את הזוועות שסביב. שהשתיקה שלנו מסוכנת. ממיתה. מחסלת. אני לא באמת יכול להביט מהצד ולראות את המדינה שוקעת. אני לא יכול רק לצקצק או להתעצב או להצטער. אני חייב לפעול.
החלטנו ליצור את פסטיבל ישראל 2024 תוך מבט עמוק אל תוך הבור בו כולנו נמצאים. הזמנו אל הבמות שלנו יוצרים מיוחדים שנוגעים בפצע. קחו למשל את רועי יוסף, מחזאי צעיר ששהה 60 יום כמילואמניק במחנה "שורה". המשימה שלו הייתה: לזהות גופות מהטבח. במשך המון שעות ביום הוא ישב באוהל לבן גדול ובזה אחר זה נכנסו אלונקות צבאיוות עם גופות עליהן. רועי והצוות שהיה עימו חיפשו סימנים מזהים על מנת שיידעו איפה לקבור אותם. בכל כמה שעות רועי יצא החוצה מהאוהל, פתח מחשב וכתב את אשר ראה ושמע. כתב בשביל להתמודד. כתב כי הוא הבין עמוק פנימה ש"בשביל לקבור משהו צריך לדעת מה הוא" (ציטוט מהמחזה).
זה נכון ברמה הכי פרקטית של המשימה אותה ביצע, זה נכון ברמה המוטיבציה שהניעה אותו לכתוב את המחזה וזה נכון ברמה היותר גדולה של החיים עצמם – בשביל לקבור את הטראומות ואת כאבי החיים שלנו – אנחנו חייבים לדעת ולהכיר אותם. "שורה" הוא מחזה פיוטי לשבעה שחקנים שמגלמים את הדמויות ששהו בבסיס הצבאי. רועי יוסף כותב בצורה עדינה, כמו משק כנפי פרפר, כמו עננים שחולפים בשמיים, כמו ליטוף אמהי מנחם. הוא יעלה רק פעם אחת אצלנו בפסטיבל ואחר כך ימשיך לרוץ עם השותפים שלנו להפקה בתיאטרון "תמונע" הנפלא.
קחו למשל את נוגה פרידמן, שב-7.10 קיבלה את התואר המפוקפק "אלמנת צה"ל" ומאז היא מתמודדת: עם הכאב, עם חוסר המוכנות ליישר קו עם הקונצנזוס הישראלי, עם ציפיות של החברה סביב, עם הילדים, עם עצמה. הזמנו אותה לפסטיבל. ההזמנה היתה פתוחה. נוגה בחרה ליצור את "בלעדייך איתך" – מופע מוזיקלי שיעלה בבכורה עם דניאל סלומון ומקהלת גיא בן הינום. שילוב של מילים ומנגינות שהיא כתבה במהלך ה-328 ימים שעברו.
קחו למשל את טליה דנציג. עד ה-7.10 היא היתה נערה שחלמה על קריירה מוזיקלית. למדה בכל מיני מסגרות מעולות, שיחררה כמה יצירות שלה, החלה לאסוף קהל שאוהב אותה. בשבת ההיא נפל על המשפחה שלה אסון כבד והמוזיקה הפכה להיות מפלט. אי של שפיות. כלי להחלמה. בפסטיבל שלנו היא (ועוד 4 יוצרים צעירים ומוכשרים במיוחד מהדרום והצפון) יחברו אל מקורות ההשראה שלהם לערב חד פעמי שינגן את הפסקול של התקופה. ברי סחרוף, קרולינה, אלון עדר ועלמה גוב יצטרפו אל הצעירים וייתנו להם רוח גבית, קול שני ועזרה בדרך.
קחו למשל את יניב שנצר, אמן סאונד ירושלמי שחווה יותר מידי פעמים הדי פיצוצים של טילים שנורו עלינו. בחודשים האחרונים הוא אסף את חתיכות המתכת האימתניות הללו ובסטודיו שלו עשה בהן טרנספורמציה – מכלי נשק לכלי נגינה. העבודה הזו תוצג כתערוכה בשדרות, העיר הכי מטווחת בישראל. כלי הנגינה ייתלו בחלל והקהל יוזמן להסתובב לידם, לשכב מתחתם ולחלום שיום אחד אלה יהיו הסאונדים של העיר.
קחו למשל את וולקר גרלינג, צלם גרמני שהפרקטיס האמנותי שלו הוא ללכת מאות קילומטרים ברגל ועל הדרך לפגוש אנשים. גרלינג מתחיל לדבר עימם וברגע מאוד מסוים הוא מצלם אותם במלצמה אנלוגית, ואחר כך כורך מזה פליפבוק – שזה כמו אנימציה אבל אנלוגית. את הסיפורים והפליפבוקים הוא מעלה על הבמה: מספר את הסיפור של מושאי הצילום ומראה את הפליפבוק. לפסטיבל שלנו השנה הוא יוצר גרסה מיוחדת: פעמיים הוא ביקר כאן (בזמן שאף אחד לא באמת רצה לבוא לפה). לקחנו אותו סביב. הראנו לו את אשר קרה. הפגשנו אותו עם נפגעים, מצילים, לוחמים וחולמים. הראנו לו את השסעים שיש כאן, את אי הלכידות, לצד מקומות מרגשים במיוחד של אחדות ועזרה הדדית. מכל זה הוא יצר מופע. חדש. מהניילונים. מופע שמאפשר מבט בין לאומי עלינו כחברה ברגעים הכי סדוקים שלנו.
ויש עוד. שרשרת של יוצרים שהכינה סוללת תגובות אמנותיות לבור בו כולנו נמצאים. ובזמן שאני כותב את המילים הללו הימים חולפים, הכאב מתעצם וההבנה שהאחריות לשינוי מוטלת עלינו רק גדלה. אני מזמין אתכם לבוא לפסטיבל, לקחת חלק, לצאת לרחובות, להרים את הקול שלכם, לא להסתכל הצידה, לא לעמוד מנגד, לא לשתוק.
>> איתי מאוטנר הוא המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל יחד עם מיכל ואעקנין
