"פרה־דוקס": מגזין הקומיקס החדש שלא חושש לעשות סאטירה פוליטית

הפרינט, מספרים לנו כבר שנים, חולה גוסס מת. פייסבוק, בינתיים, הוא פלטפורמה מושלמת למסרים קצרים וקולעים כגון קריקטורות פוליטיות. אז למה בעצם ניסים (נוסקו) חזקיהו החליט, דווקא עכשיו, להקים מגזין מודפס חדש, עם עשרות עמודים, המוני משתתפים ויומרות גבוהות? ומילא מות הפרינט, האם למגזין כמו "פרה־דוקס", מגזין ביקורתי במוצהר כלפי החברה והפוליטיקה בישראל, יש סיכוי לשרוד כאן? "במעצמה אזורית עם כור גרעיני, לוויינים וטילים, ראוי שיהיה גם מגזין אחד סאטירי", אומר נוסקו. "משהו ברוח של 'MAD' ומגזינים אחרים שפועלים בצרפת, בבריטניה, בכל מדינה מתוקנת, שמבוסס ברובו של תכנים ויזואלים כמו קומיקס ואיורים".

"אפילו בטורקיה תסתכל על המגזינים ותראה ים של סאטירה, קריקטורות. זה דבר מאוד נפוץ בעולם", מחזק אורי פינק, יוצר "זבנג" המיתולוגי וממשתתפי "פרה־דוקס", שבשלוש השנים האחרונות מאייר קריקטוריות יומיות לעיתון "מעריב".

למה הגיליון החדש ממוספר 0.2 ולא 1?

נוסקו: "זה גיליון הפיילוט השני. גיליון 0 הופיע באוגוסט שעבר, במתכונת מצומצמת ופחות מרשימה. גיליון מספר 1 יוכרז רשמית רק כשנהיה בטוחים שיש אפשרות מעשית להוציא את גיליונות מספר 2, 3, 4 והלאה. סוג של ניסיון לעקוף את הנאחס של מגזינים רבים ששורדים גיליון־שניים ונעלמים. חוץ מהדפוס, הכל כרגע הוא בהתנדבות".

תמי ברנשטיין מתוך "פרה-דוקס"

אז למה בכל זאת פרינט?

נוסקו: "אני מתעקש עליו כי אני מאמין שהשפה הזו, המאוירת, עובדת יותר בפרינט. אולי אני שייך לדור ישן אבל מבחינתי קומיקס הכי ראוי לקרוא מודפס. כמובן לא יהיה מנוס מיצירה של עותק דיגטלי בהמשך ואני לא מתנגד לזה. יש כאן גם תגובת נגד לעיתונות היומית שמצנזרת בלי חשבון. אין היום שום מדור סאטירה מתוך איזשהו פחד לעצבן, שזה דבר שהיה פעם במוספי סוף שבוע, במקומונים. הרבה מעדיפים היום לפרסם באופן עצמאי, בפייסבוק – אני ביניהם – כי בעיתונות אין החופש שהיה פעם".

פינק: "יש היום הרבה במה, פשוט אין בזה כסף. זה כאילו הקריקטורה חיכתה 2,000 שנה רק כדי להגיע לעידן הדיגיטלי. אני מעלה כל קריקטורה שלי ל'מעריב' לפייסבוק והן מגיעות למקומות שאתה לא מאמין. אני מוצא פתאום עבודה שלי באתר רוסי, אני מראה קריקטורה בהרצאה לילדים וכולם אומרים שהם כבר ראו אותה כי היא רצה בווטסאפ. אבל קומיקס זו חוויה אחרת שקשה לחוות באותה הצורה כשזה לא מודפס, מה גם שב'פרה־דוקס' יש דיאלוג בין יוצרים שונים בנושא אחד, משהו שיכול להיווצר רק בפרינט".

מושיק מתוך "פרה-דוקס"

במקרה של הגיליון הראשון, שיגיע לחנויות ספרים השבוע ואורכו 68 עמודים, הנושא הזה הוא חגיגות ה־50 למלחמת ששת הימים. במשתתפים נמצאים מושיק לין, מיש, ולדיק סנדלר, איתמר דאובה, עמוס אלנבוגן ותמי ברנשטיין. מלבד קריקטורה ואיורים כולל כתב העת גם קומיקס, טקסטים, מדורים קבועים – בהם אחד שיוקדש לסקירה ולהצגה של יצירות אנימציה ישראליות חדשות – ואפילו מדור תשבצים וחידות. לא כל התוכן פוליטי או ביקורתי, אבל הרבה מאוד ממנו בהחלט כן, ומירי רגב, שדמותה אף מופיעה על השער (לצד ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה), כנראה לא תאהב את שמחכה לה בפנים: אלאור אזריה בחולצה מאוירת בסמל כ"ך משחזר את השער המיתולוגי של "Life"; כפולה בכיכובה של פרופסור א.כלולי שתולי המתלונן כי מלחמת ששת הימים היא מזימה אשכנזית לפגיעה במזרחים; והכותל מוחלף בחומת הפרדה עבה וגבוהה.

"אנחנו לא מסתכלים על המלחמה בעיניים מצועפות", מוסיף נוסקו, "אבל לא נכון בעיניי להגדיר את 'פרה־דוקס' כשמאלני. יש סטיגמה שעל פיה סאטירה היא 'של השמאל' אבל גם בימין ובציבור הדתי יש הרבה יוצרים טובים ומצחיקים. קהל היעד הוא לא שמאלנים תל אביבים, אני רואה בזה עיתון של כל המדינה. הגבול היחיד שיש לי הוא שלא יהיה וולגרי. שיהיה ענייני ונוקב אבל לא זול, וכמובן, שיהיה מצחיק".

ולדיק סנדלר מתוך "פרה-דוקס"

הלוגו של המגזין הוא פרה. זה רק בגלל משחק המילים?

נוסקו: "אנחנו בהחלט חוגגים על כל משחקי המילים האפשריים עם מדורים כמו אפרהטיף או פרהפרזה, אבל זה גם קשור לנוכחות המשמעותית של הפרה בחברה הישראלית. ישראל היא הרי ארץ זבת חלב ודבש, יש לנו דימויים כמו פרות קדושות ותמיד ישנה הפרה האדומה מבית המקדש השלישי שמחכה לנו. הרגשנו שהפרה הזו היא גיבור או אנטי גיבור שמאוד מתאים שילווה אותנו".

על הגיליון יש סטריפ ברור שמצהיר "לא לילדים".

נוסקו: "כן, חלק מהרעיון הוא מוצר שמיועד לבוגרים ומבוגרים בלבד, אנשים עם ידע ואינטליגנציה שמבינים על מה מדובר. בארץ יש דימוי לקומיקס ואיור כאילו זה רק מיקי מאוסים אבל דווקא מ'פרה־דוקס' אני מאמין שייהנו מאוד אנשים בני 50, 60, 70. ממש לא רק צעירים".

אורי פינק מתוך "פרה-דוקס"

אורי, כמי שמזוהה בעיקר עם קהל צעיר, איך אתה מרגיש עם המעבר?

פינק: "זה לא שינוי מאוד משמעותי מבחינתי. 'זבנג' תמיד היה פוליטי, כבר מהספר הראשון. זה לא יכול לעבוד אחרת במדינה כמו שלנו שהכל בה קצת פוליטי. אחרי רצח רבין התחלתי להכניס הרבה יותר מדי פוליטיקה ל'זבנג' וקיבלתי על הראש מהעורך, אז תיעלתי את זה לעבודה עצמאית אחרת, שנקראה 'ספר הג'ונגל'. גם אחרי ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה היו לי חוברות פוליטיות שעסקו בזה. זה לא תמיד היה מאוד רווחי אבל זה היה כיף וזה לא שממש הפסדתי כסף בגלל זה. כשהתחלתי עם הקריקטורות ל'מעריב' אמרו לי 'תצטרך לקרוא את כל עיתוני החדשות' אבל אני עושה את זה גם ככה".

"פרה-דוקס"