אתגר הקורונה: התרבות לא נעלמה. אבל איפה לעזאזל אייכמן?

כשהוזמנתי לכתוב טור לטיים אאוט על ההפקה החדשה שלנו שעולה לסדרת שידורים השבוע, ועל אפקט המחיקה של התרבות בתקופת הקורונה, לא חשבתי שאתחיל באסטבלישינג שוט על תחום התרבות. חשבתי על סבתא ברוניה והבריחה מוורשה. אבל גם כתיבה, כמו בריחה, תמיד נעשית בהקשר למקום והיעד שאליו היא שואפת להגיע.

אם נסיט לרגע מהפריים את ענייני הבריאות, האבטלה, העוני, ורשימת המחדלים שנחשפו במימדים חדשים, 2020 תיזכר, כך אומרים לנו – לאמנים ולצרכני התרבות, כשנה שבה התרבות נעלמה. יכול להיות שגם לפני המגפה התרבות לא היתה רלוונטית? תכל'ס, בינינו –  במימדים המסחריים אכן המרחב התרבותי התרוקן פה. בועות ענקיות התפוצצו וטוב שכך. אולי זו הראוותנות שנעלמה. ואולי היא תחזור במימדים יותר שפויים. פחות אירועים גרנדיוזים למאות ואלפי אנשים. האם זה כל כך רע? ממתי מודדים איכות לפי כמות? ובכלל, מדוע כמות היא קריטריון למשהו?

לילך דקל-אבנרי (צילום: שחף דקל)

"העלימו אותנו לפני הקורונה ומעלימים אותנו היום. השנה הכל הואץ, ואסורים גם מופעים לייב ואנחנו ואתם לא נפגשים כרגע באותו מרחב ממשי, אנחנו לא יכולים להתחכך פיזית והטקס הפרפורמטיבי לא יכול לקרות. וזה מאתגר"

האמנים עצמם לא נעלמו. 
אנחנו חיוניים, גם אם לא החזירו אותנו פיזית לעבודה. כי העבודה שלנו לא שייכת למקום, היא לא מתקיימת רק במרחב פיזי, וממתי אם מאתגרים אותנו לא ניקח על עצמנו את האתגר? הגיע הרגע שנאמר את האמת. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ.

מזה שנים שהמדינה מערימה על האמנים קשיים. ידענים ממני עוד לא מצאו את התשובה לשאלה מה עומד מאחורי המילה הזו – המדינה. ומי הם העומדים בראשה שבחרו לטמטם את עם הספר?  זה לא קרה בן יום. זה אכל בנו לאט לאט. בחינוך, ובחינוך לתרבות, בטיב הדיון על התרבות ובסוג התרבות. מבחינתי, זה לגמרי התחיל בנינטיז. הייתי שם לראות את זה קורה ומאז זה הולך ומתפשט. כך שאין באמת חדש תחת השמש. העלימו אותנו לפני הקורונה ומעלימים אותנו היום. השנה הכל הואץ, ואסורים גם מופעים לייב ואנחנו ואתם לא נפגשים כרגע באותו מרחב ממשי, אנחנו לא יכולים להתחכך פיזית והטקס הפרפורמטיבי לא יכול לקרות. וזה מאתגר. 

אבל אנחנו פה ואנחנו עושים.
שמי לילך דקל-אבנרי ואני יוצרת תאטרון והמנהלת האמנותית של קבוצת פרפורמנס שהקמתי לפני 6 שנים "פאתוס-מאתוס". 

– מה זה השם הזה? 
הוא מצחיק, לא?
– לא משהו.
אוקיי. יש לי תשובה חכמה.
– משעמם.
אומרים שלימוד בא מן הסבל. ואני משחקת עם המתח. כי זה לא חייב להיות כך.
– בדיוק, מי רוצה לסבול?
אז זהו שבשנים האחרונות אני בוחנת יותר ויותר את חשיבות השעשוע בתהליך.
– מה זה אומר? שהשחקנים משחקים?
סוג של. השחקנים תמיד משחקים אבל לאחרונה הם משחקים יותר ויותר עם הקהל. 

אני יוצרת תאטרון מזה שני עשורים. התברכתי בשיתופי פעולה עם יוצרים מופלאים, ויצירות שלנו זכו בפרסים, הופיעו בפסטיבלים בארץ ובעולם. ב-2020 יצרתי ארבע יצירות. לא נעלמתי ולא העלימו אותי ולא את הקבוצה שלי. זו למעשה השנה בה יצרתי הכי הרבה הפקות. בעוד רבים אווררו את הבתים, קראו ספרים ונהנו מהעצירה הלא מתוכננת, גייסתי חברים מוכשרים ויצירתיים מהקבוצה, שתרמו מזמנם ללא כל תמורה והעלנו שתי עבודות זום לרשת: חדר אמנים, חדר לדוגמא שעלתה בפסטיבל "הערה 13"' באוצרות קבוצת סלמנקה. ודיור מוגן, שעלתה ב"פסטיבל ויראלי".

>> בוידיאו: קליפ ממופע הפרפורמנס "דיור מוגן"

אלה יצירות שבאו לכנס חזרה את הקהל שלנו כקהילה. אם לא במרחב הציבורי אז ברשת. לא להפקיר אותם. להיות שם בשבילם. ליצור יחד, ולהוות אנחנו להם והם לנו מרחב מוגן. מרגע שיצאנו מהסגר חזרתי לחזרות. באוגוסט ביימתי במקביל, דרך הזום, מופע שעלה במוסקבה בפסטיבל "מסכת הזהב" ובספטמבר עלינו ב"פסטיבל ישראל" עם פרוייקט אייכמן – טרמינל 1. 

פרויקט אייכמן – טרמינל 1 היא עבודת פרפורמנס שנכתבה לבמה במשך 6 שנים יחד עם הדרמטורגית המחוננת שלי ליאת פסברג (שלצערי, או לשמחתי, מצאה את מקומה רק בברלין). היא נבחרה להציג בבכורה בפסטיבל ישראל 2020. ואז קוביד-19. ובום.

 הצוות ואני אותגרנו (מאד אותגרנו). פותחים סוגרים ושוב פותחים ושוב סוגרים. כשמנהל הפסטיבל, אייל שר, התקשר להודיע לי בסוף יולי שהוחלט לצלם את המופעים ולעלות בספטמבר עצרתי לרגע. הפעם עצרתי לחשוב. כי כמו שארנדט אומרת – עוצרים בשביל לחשוב. אחרי אינספור כוסות קפה וסיגריות התחלנו לפרום את האתגר יחד. קיבלנו החלטה להתאים את היצירה לתקופה ולייצר תחנה ראשונה בפרויקט שתהיה עבודה למצלמה. ישבתי מחדש על הטקסט, עשינו ישיבות ארוכות, הורדתי, בשלב זה יותר משני שליש ממה שהיה ונתנו לקורונה להיכנס פנימה ולבחוש בטקסט. זה היה בלתי נמנע. וביום הצילום עצמו, שעה ועשרים של פרפורמנס למצלמה יצא לאוויר העולם.

בוידאו: אחורי הקלעים של טרמינל 1>> 

"פרויקט אייכמן – טרמינל 1" מבקש לחשוב מחדש על תוכנית הריאליטי הראשונה במדינת ישראל, משפט אייכמן. מה יותר רלוונטי מלחזור ולבחון את המנגנון, את האירוע הפרפורמטיבי הענק הזה שהתקיים ב-1961? מה יותר רלוונטי מלהיחשף לתחרות מספרי הסיפורים, מול הנראטיב שמכתיבים לנו? הרי אנחנו תקועים כבר כמה שנים טובות. כמה עשורים. לא מצליחים באמת להבין איך לחיות פה. אז מה יותר נכון מלשאול שאלות על השיטה, על האחריות האנושית, ולבחון היכן אנחנו עומדים היום?

חנה ארנדט, בילי אייליש, עידית פיאף ועוד רבות וטובות הפכו להיות עובדות חיוניות בפרויקט שכתב את עצמו מחדש תוך 14 יום, כי מצבי קיצון הם טריגר לפעולה רדיקלית, אמנותית ומחשבתית. כן, עולם התרבות במשבר, המדינה קורסת, מגפה משתוללת ואנחנו נעשה אמנות, כי את זה אנחנו יודעות לעשות הכי טוב.

חנה ארנדט זה לא קללה (עיצוב: מירב אוחיון)

ולגבי סבתא ברוניה, זאת שברחה מוורשה, היא אף פעם לא אהבה אירועים המוניים אז העבודה הזאת מוקדשת לה, כדי שהקהל שיושב וצופה בביתו הפרטי יוכל לחלוק מחשבות בלי שהשכנה הנרגנת שיושבת לצידו תסנן שששששש.

>> "פרוייקט אייכמן – טרמינל 1", עולה השבוע לסדרת שידורים בין כריסמס לסילבסטר (24-31 בדצמבר). באתר הקבוצה ניתן לקרוא עוד על הפרוייקט, לצפות באחורי הקלעים, ולרכוש כרטיסים במחיר סמלי כאן.
>> לילך דקל-אבנרי היא יוצרת תאטרון, והמנהלת האמנותית של קבוצת הפרפורמנס פאתוס-מאתוס שקמה לפני 6 שנים, הפועלת בארץ ובעולם