תשדיר שירות לעבריין מין: הסרט על משה קצב הוא בושה לרשת 13

בלי סיבה אמיתית ובלי הודעה מוקדמת, פרשת הנשיא קצב חזרה אלינו. הסיפור שטלטל את המדינה ונמשך חמש שנים ארוכות, זה שהחל מפגישה בין משה קצב ליועץ המשפטי לממשלה ונגמר בהכרעת דין דרמטית, שוב איתנו, 12 שנה לאחר שהנשיא לשעבר הורשע באונס. וכמו תמיד כשסיפורים כאלה צפים, זה קורה בגלל יותר מסיבה אחת. אפשר לייחס זאת ליחס המשתנה בחברה שלנו (ובחברה בכלל) לתקיפות מיניות, אפשר להגיד שהכל – כמו תמיד – קשור בצילה של ההפיכה המשטרית שמרחף מעל כל מה שקורה במדינה. בדצמבר רשת 13 כבר התכוונה לשדר ריאיון של סיוון כהן עם קצב לרגל צאת ספרו אך גנזה אותו בלחץ ציבורי, אבל לדעתי הטריגר העיקרי לשידור אתמול הייתה "אלף", הסדרה החדשה שמגוללת את הפרשה ועלתה בחודש שעבר ב"יס".

בכשרונה הרב, "אלף" הציפה מחדש את כל הצדדים של הסיפור המשוגע הזה, וכנראה גם פתחה מחדש כמה פצעים. כמעט חודש אחרי, וככל הנראה בעיתוי לא מקרי, הגיעה סוג של תגובה בפריים טיים של רשת 13. היא הגיעה בדמותו של הסרט הדוקומנטרי "פרשת קצב – הדרמה המשפטית", שמי שחתום עליו (כמפיק ועורך אחראי) הוא רם לנדס, מי ששימש בתפקידים בכירים בלא מעט כלי תקשורת גדולים. אף עיתונאי או יוצר דוקו לא חתם על הסרט. זה אומר לא מעט.

קשה להימנע מהתחושה שהסרט מגיע בתגובה לסדרה. "אלף" הצליחה מאוד, עוררה גלים וקיבלה ביקורות חיוביות ברובן. היא הזכירה לכולם את הסיפור האמיתי מאחורי פרשת קצב: מי היה הקורבן בסיפור ומי היה המקרבן. וזה, מה לעשות, מוציא את משה קצב מאוד לא טוב ומזכיר לכולנו שהנשיא השמיני של מדינת ישראל, מי שהיה אחד האנשים הכי חזקים במדינה, הורשע בתקיפה מינית והמסך הוסר מהדמות הצנועה והחסודה שהציג לציבור, והראה את פניו האמיתיות. כך נאלץ קצב לצאת מהצללים  ולנסות לקבע את הנראטיב הנגדי.

וזה מה שקרה בסרט "פרשת קצב": כולו, מתחילתו ועד סופו, לקח את הצד של הנשיא לשעבר. בראש ובראשונה, גולת הכותרת החדשותית שיוצאת מהסרט היא האיש עצמו – קצב מדבר בערוץ טלוויזיה בפעם הראשונה מאז שהורשע. וכמו שאנחנו מכירים לא מעט ביצירה דוקומנטרית, לחשיפה יש מחיר – והפעם הוא מחיר כבד במיוחד. כי לסרט יש נראטיב ברור – נראטיב שבמסגרתו קצב הוא הקורבן.

אף שאלה קשה לא נשאלה. משה קקצב (צילום מסך: רשת 13)

כך, למשל, הסרט מתחיל בנובמבר 2005 – באותה הקלטה של אורלי רביבו (אז "א' מבית הנשיא") שבה היא כביכול סוחטת את קצב. מאוד חשובה כאן נקודת ההתחלה – כי היה משהו שקרה לפני הסיפור הזה ולא מופיע בו: התקיפות המיניות של קצב כלפי א' ולפניה כנראה גם של נשים נוספות. העולם, מבחינת הסרט, התחיל בנקודה שבה קצב הוא גורם סביל – זה שנסחט, זו שמגיעה אליו אישה (בגלל מה שהוגדר בסרט כ"רכילויות") ודורשת ממנו מאות אלפי שקלים.

זה לא שליוצרי הסרט העלומים אין זיכרון היסטורי. דווקא יש להם, אבל איכשהו הוא זוכר רק את הפרטים שנוחים לסיפור שקצב מנסה לספר: למשל, כששוב עולה באוב הבחירה שלו לנשיא המדינה בשנת 2000 על חשבונו של שמעון פרס ז"ל – והתגובות הקשות אליה מצד התקשורת. כן, שוב חזרנו ל"תשקורת העוינת", זו שלא סלחה לקצב על שניצח והחליטה למרר את חייו. ממש כמו טאלנט אחר של רשת 13, אבישי בן חיים, שוב מסופר הסיפור הישן והעתיק: קצב ניצח על אפם וחמתם של "האליטות", ורק בגלל זה סבל מה שסבל. לא בגלל הקטע הזניח הזה של תקיפות מיניות שיטתיות כלפי עובדות שלו.

לאורך כל הסרט, קצב ופרקליטו בזמן הפרשה, עו"ד ציון אמיר, שוטחים את הגרסה שלהם ללא הפרעה. הם אמנם יושבים מול המצלמה כמו מרואיינים, אבל אין מי שמראיין אותם. אין מי ששואל אותם שאלות קשות, שמעמת את הגרסה שלהם עם גרסה האמת. אין חקירה נגדית, רק מונולוגים שממשיכים את הקו הברור – קצב נרדף והמתלוננות משקרות. גם 12 שנה אחרי, אין על קצב גרם אחד של חרטה. אפילו לא ניסיון לחשוב מחדש. הפעם היחידה שבה הוא כן מתחרט – באופן מחליא – הוא הרגע שבו הוא "מצטער על הרגע שנכנס לפוליטיקה". סליחה שניצחתי.

החיים יפים בלי חקירה נגדית. עו"ד ציון אמיר (צילום מסך: רשת 13)

כדי לייצר מראית עין של הגינות, יש בסרט מרואיינים שמביאים את הגרסה האחרת – העיתונאי יובל יועז שכתב ספר על הפרשה ואירית באומהורן שהיתה אז בכירה בפרקליטות. גם הביקורת שלהם על קצב לא נוגעת בכלל לתקיפות המיניות שבהן הוא נחשד – אלא רק לחוסר העורמה שלו. החטא היחיד שלו, לפי הסיפור של הסרט, היה שלא חתם על עסקת הטיעון ו"יצא מזה". 

שוב ושוב מדגיש הסרט כמה היועמ"ש והפרקליטות לא הצליחו להוכיח שום דבר, כמה הכל היה יכול להיגמר ב"סבא חיבוקי", אלמלא קצב היה מתעקש "לשמור על חפותו". כמו האנשים האלה ששואלים אותם מה החיסרון שלהם, והם עונים שהם פרפקציוניסטים; קצב "אשם" בזה שהיה נאמן לאמת שלו. לא בכך שהתייחס לגופן של נשים שעובדות אצלו כחפץ.

אבל למרות מה שמציגים בסרט, היה גם צד שני בסיפור. הצד של המתלוננות, של הנשים שנשארו בצל ובפחד במשך תקופה כה ארוכה. הן לא מופיעות בסרט בגופן. הפעם היחידה שבה שומעים את המתלוננות מדברות בגוף ראשון, זה במסיבת העיתונאים של רביבו אחרי ההחלטה להוציא אותה מן התיק – או בהקלטות המגמתיות שהוציאו אנשי הנשיא קצב. אחרי הסרט, בניסיון לעלה תאנה קצת מביך מבחינה של רשת 13, שודר סרט דוקומנטרי ישן של ענת גורן, שליווה את אורלי רביבו סביב הפרשה. מעין ניסיון להציג "צד שני", שלא באמת מכסה את ערוות הסרט הבעייתי שרשת 13 בחרה להציב בלב לוח המשדרים שלה.

כותב מחדש את הסיפור. משה קצב בעת השבעתו (צילום מסך: רשת 13)

וכן, יש קונטקסט ברור לסרט הזה. הוא לא נאמר מפורשות, אבל אפשר להבין אותו ברמזים ברורים שמפוזרים לאורך כל הסרט, והוא הנושא של מערכת המשפט. יש חוסר אמון אמיתי במערכת אכיפת החוק בימים האלה, כזה שיש מי (בעיקר בעולם הפוליטי, אבל לא רק) שדואגים לתדלק כדי לקדם את ההפיכה ולהחליש את בתי המשפט. הצגת קצב כקורבן משרתת לא רק אותו, אלא גם את האנשים שמשתמשים בפרשה כדי להוכיח ש"הכל מכור", שבית המשפט לא עושה צדק, שהפרקליטות טועה ומטעה, שהמשחק מעוות והוא נגדכם.

משה קצב החליט לכתוב מחדש את הסיפור. אחרי שהמציאות הפכה אותו מאחד האנשים הכי חזקים במדינה לאדם מבוזה שהמיט חרפה על מוסד הנשיאות, הוא החליט להגיב בעזרת סרט מגמתי. גם אם האינטרס שלו ברור, מחריד שרשת 13 שיתפה פעולה עם המשחק הזה. לאחרונה יצאו בחדשות 13 בקמפיין תחת הכותרת "עיתונות חופשית", כזו שמתיימרת להביא את הסיפור בלי מניפולציות. למרבה הצער, ברגע שהחדשות נגמרו, שודר סרט שכל כולו מניפולציה אחת גדולה – כזו שהופכת עבריין לקורבן, אנס לקדוש מעונה, שטן למלאך. העובדה היחידה שקצת משמחת בסיפור הלא קל הזה, הוא שהמציאות הייתה בסופו של דבר לצידן של המתלוננות. האמת היתה חזקה יותר מכל מי שמנסים לעוות אותה. גם מסרט דוקומנטרי מביש וחסר אחריות.