למה להתפשט? צעדת השרמוטות – כל התשובות שחששתם לבקש

למה קוראות לזה ככה, למה העירום מועיל ומה הסיפור עם כיתובי הגוף? כל מה שצריך לדעת לפני צעדת השרמוטות

צעדת השרמוטות 2017 (צילום: בן קלמר)
צעדת השרמוטות 2017 (צילום: בן קלמר)
29 במאי 2019

למה קוראות לזה צעדת השרמוטות?

צעדת השרמוטות היא חלק מתנועה בינלאומית, Slutwalk, שיוצאת נגד תרבות האונס והתפיסות שמעודדות תקיפה מינית בחברה. הצעידה ההפגנתית של נשים בלבוש מינימלי ביחד במרחב הציבורי מטעינה את המסר של התנועה בכוח: לא משנה איך נתלבש, הגוף שלנו הוא ברשותנו ואין לאף אחד זכות לגעת בנו בניגוד לרצוננו. התנועה מנכסת את המילה השלילית לכאורה "שרמוטה", שמזוהה עם אישה "מופקרת" וחסרת גבולות, או בקיצור, אישה עצמאית שלא מוכנה שיגבילו את הרצונות המיניים שלה. למעשה אין מקבילה גברית ל"שרמוטה" או לביטויים דומים כמו "שרלילה". הצעדה מבצעת ניכוס (ריקליימינג) של המילה, כדי להפוך את המסר השלילי בה לחיובי.

מאיפה זה מגיע?

הצעדה הראשונה התקיימה בטורונטו בקנדה בשנת 2011, אחרי ששוטר אמר שכדי למנוע תקיפה מינית "נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו סלאטס (שרמוטות)". מאז הצעדה מתקיימת ברחבי העולם וגם בירושלים, תל אביב ולפעמים גם בבאר שבע.

Still not asking for it. את לא אשמה – צעדת השרמוטות באר שבע 23/5/2019

פורסם על ידי ‏‎Margalit Lenk‎‏ ב- יום חמישי, 23 במאי 2019

אני חייבת להיות עירומה כדי להשתתף?

מובן שלא. העירום החלקי הוא רק אמצעי להעברת המסר שהגוף שלנו לא הפקר, ולא משנה איך נתלבש, אנחנו לא "מזמינות" אונס או הטרדה. הבחירה להסתובב ברחובות העיר בחצי עירום היא התשובה לטענות מגוחכות כמו "לא היית צריכה לצאת ככה מהבית". האשם היחיד באונס הוא האנס: צעדת השרמוטות שמה לעצמה למטרה להפסיק את האשמת הקורבן, ולהזכיר שלא צריך ללמד נשים איך לא להיאנס אלא ללמד גברים איך לא לאנוס. מכיוון שצעדת השרמוטות מעודדת ביטוי עצמאי ללא פחד במרחב הציבורי, אפשר להתלבש איך שתרצו. מי שרוצה למחות נגד חוקי ההפלות החדשים בארצות הברית מוזמנת להגיע בתחפושת "סיפורה של שפחה" אם לא יהיה חם מדי.

למה המפגינות כותבות דברים על הגוף, בטושים או בליפסטיק?

מפני שהגוף של נשים במרחב הציבורי נתפס כלא שייך להן, ככזה שכל אחד יכול לגעת בו או להעיר עליו. באמצעות הכתיבה נשים מבצעות מחזירות את הגוף שלהן לעצמן. משפטים כמו "לא מתנצלת שלא התלוננתי" או "לא זה לא" נועדו להחזיר לקורבנות את תחושת האוטונומיה על הגוף שלהן. בתנועת הריוט גרררל בארצות הברית של שנות ה־90 בנות היו משתמשות בציור סמלים על הגוף כדי לזהות זו את זו, למשל כוכב או לב על כף היד. השימוש בגוף דומיננטי בעיקר באמנות הפמיניסטית של שנות ה־70, שבה הגוף חוזר כזירת קרב בעבודות של קרולי שנימן ומרינה אברמוביץ'. הכיתוב מעמת את התוקף הפוטנציאלי עם מסר חד משמעי ומרתיע, כהצהרה של כוח.

אני בן, אני יכול לבוא?

לא מדובר במחאה לנשים בלבד: הפטריארכיה דופקת את כולם, וגם גברים עלולים להפוך לקורבנות לתקיפה מינית. לצד בעלי ברית שצועדים בסולידריות, יצעדו גם גוש של עובדות מין כדי להזכיר שהקורבנות הראשונים של תקיפה מינית הן עובדות מין ונשים בזנות.

← צעדת השרמוטות, כיכר רבין, שישי (31.5) 10:00