צפרה: מה אכפת לזברה?
כשג'וב משלם קרוב ל־800 ש"ח לארוחה זוגית הוא מצפה לראות זיקוקים באוויר, אבל במקום זה האוכל בצפרה היה לרוב רק טעים. לא יותר מזה
בדיוק לפני שנתיים פירקתי אלפייה בצפרה. תיקון: בדיוק לפני שנתיים העיתון שאני כותב בו פירק 1,000 ש"ח בצפרה. זה המקום להתוודות: זה כיף גדול ללכת למסעדות כשמישהו אחר משלם על הארוחה, אבל לפעמים אפילו אני, נהנתן חסר מוסר ועכבות שכמותי, מרגיש לא נעים. לאחר הביקור הנושן ההוא, שלחתי את החשבונית בידיים רועדות למערכת. בשבועיים לאחר מכן דאגתי לקזז את החשבון כשהלכתי לאיזו שיפודייה ביפו ולמסעדה פרסית בתחנה המרכזית. החליקו לי את זה. בביקור הנוכחי הבטחתי לעצמי ולמלכת הכרם בעוד מועד שלושה דברים: 1. לא אתן לשף אבי קונפורטי להמליץ לי על מנות 2. לא אזמין קוד שחור, לא אויסטרים ולא סטייק ואגיו (הידוע בכינויו בקר קובה) 3. לא אזמין בקבוק יין או בירות בוטיק יקרות ולא אתפתה לצ'ייסרים. והנה, על אף ההקפדה על שלושת חוקי היסוד הללו, אני יושב עכשיו מול המחשב ומביט באימה בחשבון שנושא את שורת הסיכום 755. מה אומר עכשיו לבוסים שלי? שלא ידעתי שהברווז כזה יקר? שהתביישתי לשאול כמה עולים הקינוחים?
האמת, יצאתי טמבל. ככה זה עם טמבלים: הם מתקשים לראות את התמונה המלאה. והתמונה המלאה היא שהאוכל כאן אמנם טעים, אבל צפרה היא המסעדה הכי חסרת חמלה בתל אביב. אפשר לומר שהיא אפילו מרושעת. זה מתבטא בעיקר בדברים הקטנים: שעה שבמסעדות מקומיות אנו עדים לטרנד המבורך ולפיו מים מסוננים מוגשים בחינם, בצפרה בוחרים לגבות על מי ברז מסוננים 26 ש"ח לבקבוק – כאילו מתחת למטבח התגלה מעיין החיים. הסטארט־אפ הבא יהיה מן הסתם יצוא מים ממעיינות צפרה אל הרי האלפים. צפרה היא גם מהמסעדות האחרונות בעיר שעדיין מעזות לגבות כסף על אבטחה. אף פעם לא הבנתי את ההמצאה הזו. אם אתם גובים בנפרד על אבטחה, למה שלא תגבו כסף על שטיפת כלים או על משכורת המארחת? ולמקרה שחששתם, לא צריך לדאוג לתזרים המזומנים של המסעדה, כי המחירים כאן, ברוך השם, נמצאים בחמישייה המובילה של מסעדות ישראל. זה לא מפריע לה לחייב חיוב נפרד על צלוחית אורז לבן בהזמנת מנה עיקרית שעולה 118 ש"ח. וזה למה? בדיוק מאותה הסיבה שכלבה מלקקת לעצמה את החריץ – כי היא יכולה. כאן אנחנו מגיעים לנקודה המשמעותית ביותר בנוגע לצפרה: נשאלת השאלה למה אני ושכמותי בעצם חוזרים לכאן? אז ככה: לצפרה פשוט אין תחרות. קונפורטי, בגאוניותו הרבה, משכיל לחלוש כבר עשור על תחום עולמי לוהט, שכמעט ולא נמצא לו ביטוי בישראל: מטבח אסייתי מודרני. המסעדה היחידה שמנסות לתת לה פייט היא סושי סמבה. מלבדה, צפרה שולטת בנישה הזו ביד רמה. וכשאין לך תחרות, אתה יכול לעשות הכל – כולל לחייב על מי מקורות ועל צלוחית חמוצים. החמוצים אגב, היו טובים, וכך גם שני נשנושי סשימי – סשימי אינטיאס וסשימי טונה אדומה, שהוזמנו לפתיחת התיאבון מתוך האגף העמום (תמחורית) בתפריט שנקרא "קונפורטי'ס סשימי". מתברר שבאקט המקדים הזה, שכלל שני בקבוקי לאגר פשוטה, המונה כבר שעט אל מעבר ל־200 ש"ח.
שתי הראשונות שהוזמנו לאחר מכן היו מנות מוכרות: צ'א ג'יאו הם ספרינג רול בסגנון וייאטנמי, ולצדם מבחר עלים ארומטיים וחסה טרייה, אשר יש לכרוך סביב הרולים המטוגנים. בניגוד לרולים המצוינים, ההר גאו – זוג כיסני דים סאם ממולאים בשרימפס וגלנגל – סבלו מנוכחות מוגזמת של שמן כמהין – סינדרום מקומי מעצבן וידוע. לעיקריות הוזמנו דג מאודה ברוטב צ'ילי וברווז באננס, ברוקולי וערמונים, שנבחר מתוך תפריט המיוחדים ואכן הרגיש מיוחד – הבשר היה עשוי למופת, כולל מעטפת קריספית מתבקשת, ותוספת האננס, שנשמעה בתחילה מעט מאיימת, נתנה לסיפור יופי של טוויסט מתוק־חמצמץ. מנת הדג הייתה מוצלחת פחות. בעבר הכינו כאן את המנה הנהדרת הזו מדג דניס, ואילו עכשיו הוגש לנו בס, דג בריכות שטעמו האנמי לא הצליח להתמודד עם טעמו האגרסיבי של הרוטב. שני קינוחים טעימים – טארט שוקולד ושרבט פירות – חתמו ארוחה שגרמה למלכת הכרם ולי לחזור הביתה ולהוריד מהבוידם את האוהלים של הקיץ האחרון. אולי הפעם את המאהל צריך לפתוח ברחוב יגאל אלון.
התענוג
אוכל: אסייתי עדכני
מחיר: יקר מאוד
שירות: מקצועי
שירותים: נקיים ורחבים
חניה: במגרש הסמוך בתשלום
חשבון
ירקות בכבישה ביתית 14 ש"ח
סשימי ילו טייל 75 ש"ח
סשימי טונה 79 ש"ח
צ'ה ג'יאו 56 ש"ח
הר גאו 39 ש"ח
דג מאודה 112 ש"ח
ברווז באננס 118 ש"ח
תוספת אורז 10 ש"ח
שרבט פירות 44 ש"ח
טארט שוקולד 46 ש"ח
4 בירה ספורו 108 ש"ח
בקבוק מים מסוננים 26 ש"ח
2 אספרסו קצר 26 ש"ח
דמי אבטחה 2 ש"ח
סה"כ: 755 ש"ח