תמיד ידענו שג'ף גולדבלום הוא אליל. עכשיו קיבלנו את ההוכחה

אני מת על יוון העתיקה. כשהייתי ילד היו לי את כל ספרי "המיתולוגיה היוונית לילדים", שיחקתי בכל שלושת משחקי God of War ובגיל 18 החלטתי לכתוב מחזה (שגנזתי מהר מאוד) על פי הטרגדיה של איקרוס. אני חנון של תיאטרון, ולכן גם שמחתי ללמוד על יוון העתיקה בשנה הראשונה שלי במכללת סמינר הקיבוצים ולא, אני לא מספר את זה כדי להשוויץ בכמה חנון אני יכול להיות, אלא כי אולי זה יסביר למה אני הולך בעוד רגע לעוף על הסדרה החדשה של נטפליקס, "קאוס", שיש בה פשוט את כל מה שחנונים של מיתולוגיות כמוני יכולים רק לבקש.

>> את זה צריך לראות: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> מה ראינו בלילה: 7 סדרות וסטנדאפ שהחזיקו אותנו ערות השבוע

אחרי שעולמות הטלוויזיה והקולנוע נדדו למיתולוגיות אחרות כי את היוונית סחטו עד תום, צ'ארלי קובל ("סוף הפאקינג עולם") מחזיר אותנו אל האולימפוס והסיפורים שכבר שמענו והכרנו עם טוויסט מודרני, טריק שיכול היה להיות שחוק אם לא היו הולכים איתו עד הסוף כמו שעשו כאן. הסיפור של "קאוס" מתחיל עם הקריינות של פרומתאוס והיכרות קצרה עם הגרסה החדשה לזאוס – ג'ף גולדבלום. עד היום הטייפקאסט של זאוס היה די ברור: שרירי ומזוקן עם שיער ארוך ומתולתל, לעתים שמנמן ומתולתל עם זקן ארוך, אבל זאוס היה "מלך האלים" ורוב ההשראה נלקחה מהפסלים הרבים שבנו לכבודו. אף פסל לא נראה כמו ג'ף גולדבלום.

הנה פסל שנראה כמו ג'ף גולדבלום. "קאוס" (צילום יחסי ציבור/נטפליקס)

זה ליהוק מפתיע, במיוחד ביחס לאופציות טבעיות יותר כמו ליאם ניסן, לוק אוואנס וראסל קרואו, וכמובן ביחס לגרסאות אנימציה כמו ב"הרקולס" של דיסני ושלל גרסאות די דומות בטלוויזיה ובמשחקי מחשב. בכל מקרה, זאוס-גולדבלום חי את החלום, הוא מלך האלים, כל בני האדם סוגדים לו ומקדישים לו את חייהם ואנחנו פוגשים אותו בזמן קריטי במיוחד: יום אולימפיה, בו מקריבים למען האלים קרבן אדם. האל הממונה על האלים עוקב אחרי החגיגות בחדשות ולהפתעתו הרבה רואה איך חיללו את האנדרטה החדשה שנשיא האי כרתים, מינוס, הציב למען האלים. מצב הרוח של זאוס מתקלקל עוד יותר כאשר הוא מוצא קמט על המצח שלו, ובכך הוא רואה סימן ראשון להתגשמות הנבואה שקיבל, לפיה שלטונו עומד להגיע אל קיצו. 

העולם של "קאוס" הוא עולם מודרני שבו האמונה באלים של הפנתיאון היווני עדיין חיה ובועטת. הדת היוונית בסדרה משמרת מנהגים ישנים כמו קורבן אדם וחגים עתיקים, ומציגה את בני האדם כמי שחיים עבור האלים. יש לנו את המלך מינוס, את תזאוס, אריאדנה, המינוטאור, מדוזה וכמובן כמה אלים יווניים מוכרים כמו הרה, דיוניסוס והאדס. כמובן שגם כל שאר האלים מוזכרים באופן כזה או אחר וקצת חבל שלא ראינו יותר מהם. ביקום בו ג'ף גולדבלום הוא זאוס, מעניין לראות את העיבוד לאלים נוספים כמו הלנה או הפייסטוס. טוב, צריך לשמור משהו לעונות הבאות.

אלוהים בחליפת טרנינג. "קאוס" (צילום יחסי ציבור/נטפליקס)

למרות שהלכו כאן ממש רחוק עם הטוויסט המודרני, הכולל בתוכו את הפיכת השאול לעיר בשחור לבן, הפיכת אלות הגורל (המוירות) לדראג קווינס (בכיכובה של סוזי איזרד האדירה), ומציאת פתרון מודרני הלקוח מעולם התיאטרון (שגם היוונים המציאו) עבור המינוטאור, זה לא מה שהופך את "קאוס" לחוויה שונה מכל מה שראינו על המיתולוגיה היוונית. 

אלים יוונים מאופיינים בדרך כלל איזשהו אלמנט הירואי ואלטרואיסטי. גם בסיפורים בהם האלים הם מושחתים, יש להם פאסון מסוים. היום, כשכמעט נכחדו כל המאמינים בזאוס ושות', יוצרים שכותבים מתוך המיתולוגיה עדיין מפחדים להודות: בסטנדרט השפיות של העידן המודרני, האלים הם חבורה של אנשים פסיכוטיים שעושים דברים מזעזעים. האלים אינם חפים מפשע, הם פגומים, מפוחדים ואנושיים עד כדי טירוף. וזה היופי של הסדרה. היא לא מנסה לייפות את הנטיות של זאוס לפסיכוזה, והיא מכירה באלים כישויות אגוצנטריות וגדולות מהחיים.

קאסט אלוהי. סוזי איזרד, "קאוס" (צילום יחסי ציבור/נטפליקס)

יש שני אלים שפויים בפנתיאון: אל התענוגות והיין דיוניסוס, וכמובן אל השאול, האדס אותו משחק דייוויד ת'יוליס (הלא הוא הנבל וי.אם. ורגה מהעונה השלישית והמצוינת של "פארגו". בסדר, גם רמוס לופין בסרטי "הארי פוטר"). האדס הוא הפתעה משמחת, לא רק כי זה האדס שונה לחלוטין ממה שדמיינתי, אלא גם כי הוא אחד השחקנים האהובים עליי ופשוט תענוג לראות אותו בתפקיד. בכלל, השאול של "קאוס" הוא השאול הכי מעניין שראיתי והפילטר השחור-לבן שמכסה אותו עוזר לייצר סצנות מצוינות שמשלבות היטב בין הקולנוע הישן בשחור-לבן לבין האפקטים המעולים שמייצרים בעידן הטלוויזיה החדש. השילוב מייצר דימויים שלא ראיתי באף סדרה אחרת. 

נהניתי מכל שנייה של "קאוס" וגמעתי בשקיקה כל רפרנס שאני מצליח לזהות, אבל צריך גם להכיר בחולשות שלה: קהל היעד שלה לא ברור. היא מנסה לעשות היכרות מחודשת עם המיתולוגיה היוונית, ובאותה נשימה אנשים שלא מכירים את הנפשות הפועלות יכולים לפספס רגעים מצוינים למביני עניין. אני ממש מעדיף את הפתרון של "מי שיבין יבין", מבלי להפוך את האקספוזיציה הארוכה גם ככה לבלתי נסבלת. הבעיה השנייה היא שצ'ארלי קובל די אופטימי לגבי עונה שנייה, מול ביקורות די פושרות מצד המבקרים בחו"ל – והסיפור של העונה הראשונה רחוק מלהיות שלם.

תנו לנו עונה שניה, בשם כל האלים. "קאוס" (צילום יחסי ציבור/נטפליקס)

בסיום העונה (כל הפרקים עלו בפורמט בינג') נראה היה שצוות התסריטאים ניסה להעביר תחושת "עכשיו התחלנו", ואם נטפליקס לא יאשרו עונה שניה במהרה בימינו, אנו עלולים לקבל סיפור טרגי מהסיבות המאד לא נכונות, שמסתיים הרבה יותר מוקדם ממה שצריך. גם אם אתם לא פריקים של המיתולוגיה, תנו ל"קאוס" צ'אנס, לא רק בגלל הקאסט המדהים, אלא גם כי סיפורים מוכרים כמו המינוטאור ו"אורפאוס בשאול" הופכים למורכבים יותר בשל המודרניזציה והכתיבה הלא מתחנפת של קובל. חוץ מזה, תנו לחנונים של יוון העתיקה משהו להיאחז בו, מה אכפת לכם?
>> "קאוס", עונה 1, שמונה פרקים, עכשיו בנטפליקס