הקוף הלא נכון: "גדלתי בהתנחלות. הסביבה עודדה אלימות. עזבתי"

יש מספר נקודות מוצא ל"קוף אנוכי", תערוכת היחיד הראשונה שלי שנפתחה לפני שבוע במרכז אדמונד דה רוטשילד, ראשונה מבין שלוש העוסקות כולן בדטרמיניזם. הראשונה היא נטייה לרדת לשורש של הדברים, להבין אותם. אולי זה נובע ממבנה אישיות כזה שמבקש כל הזמן ללכת אחורה לאיזשהו מקור. גדלתי בשטחים, מעבר לקו הירוק, אבל רק קצת מעבר, מספיק קרוב לירושלים עד כדי כך שאם היו שואלים אותי מהיכן אני היה לי קל להגיד שאני מירושלים. זו לא הייתה התנחלות קלאסית ומי שהגיע לשם לא עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים, אלא משום שלא היה יכול להרשות לעצמו בית דומה בעברו השני של הקו הירוק.

את סביבת הילדות שלי אני זוכר כמרחב מלא באלימות, מרחב גברי במובן הכוחני של המילה. האלימות הייתה מהילדים מסביב, אבל בו בזמן גם יותר פורמלית וממסדית. אהבתי מאוד לצייר, אבל בגיל מאוד מוקדם הפסקתי כי התפיסה הכללית הייתה שזה מה שבנות עושות וגם ככה לא הצטיינתי בגבריות. בשלב הזה הייתי מוטרד בעיקר מחוסר היכולת שלי להשתלב. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי עזבתי. באופן עקבי בחרתי ללכת הכי רחוק שאני יכול. אבל פעם אחר פעם, מפגשים בסביבה החדשה שלי הזכירו לי כמה גם אליהם אני לא שייך, וכמה טראגי יכול להיות הניסיון להשתייך. התחפשתי, אימצתי דיבור אחר, שפת הגוף הכוחנית שאימצתי כדי להשתלב בסביבת המחייה המקורית הפכה למכשול בסביבה החדשה. הכרחתי את עצמי ללבוש תחפושת חדשה.

טכנולוגיה רעה, רעה, רעה. מתוך התערוכה "קוף אנוכי" (צילום באדיבות מרכז רוטשילד)

לקח לי הרבה שנים לראות שאני לא היחיד שמחפש את המקום שלו ומרגיש לא שייך. בתערוכה "קוף אנוכי", שאצרה ברגישות רבה עדי יניב, בחרתי לעשות זום אאוט אל מוצא האדם ואל הסיבות שגרמו לו להיות אלים. נקודת מוצא נוספת היא הפודקאסט "המצב הפוסט אנושי", בפרק בו כרמל וייסמן מארחת את פרופ' יוחאי עתריה לשיחה על הקריסה של האנושיות והקשר בין טכנולוגיה לטראומה. בשיחה ביניהם שאל עתריה את השאלה: מה הסיבה שיש כל כך הרבה מחקרים על השימפנז הזכר, ושום מחקר על קופי הבונובו, קוף שקרוב אלינו באותה מידה מבחינה גנטית, אבל לא אלים כמו השימפנז? הוא טוען שהסיבה לכך היא שאנחנו רוצים לומר שזה לא בשליטתנו, יש לנו גנים רעים, נולדנו ככה.

את הצד השני של אותה משוואה אפשר למצוא במבט שלנו על הטכנולוגיה ובאופן בו אנחנו תופסים את הקדמה כתהליך בלתי נמנע שמתפתח במנותק מאיתנו. לתערוכה שני חלקים: הראשון הוא עבודת וידיאו המשלבת בינה מלאכותית שבה נראה אווטאר בדמותי על רקע נוף "טבעי" צחיח, עשויים בתלת-מימד. הדמות כמעט אדישה לקיומו של הצופה, היא נעה בכוריאוגרפיה המבוססת על חיקוי ולימוד שפת הגוף והתנועה של קופי הבונובו, שיצרה וביצעה הרקדנית עמית שרף. התנועות אותן מבצעת שרף מולבשות בעזרת בינה מלאכותית שיודעת לתרגם תנועות של אדם מוידיאו וליישם אותם על מודל תלת-מימדי. כך שהדמות היא בעצם היבריד של קוף, אדם ומחשב כמו גם, של זכר ונקבה.

לא, זה דווקא לא אווטאר. יובל נאור (צילום: אוסף פרטי)

בעבודה אני מנסה להציע מסלול אלטרנטיבי, לתפיסה של האדם כיצור שהאלימות טבועה בו ואין ביכולתו להתנגד לה. בניגוד לתפיסות בודהיסטיות למיניהן, אני לא חושב שאפשר להתנגד לאלימות וכוח בלי להפעיל בעצמך מידה מסוימת של אלימות וכוח. וזה מה שקורה ב-Voice Over הסמכותי שבחרתי להוסיף לעבודת הווידאו ובכלוב הקופים אותו בניתי, אליו נדרשים הצופים להיכנס במטרה לצפות בווידיאו. כמו בעבודות קודמות, גם פה אני מפנה את המבט לנקודות ההשקה שבין ההיסטוריה לפנטזיה ובין המקומי לגלובלי. דרך המניפולציות השונות אותן אני מפעיל על החומרים איתם אני עובד, ועל הצופים שרואים את העבודה, אני מנסה לערער על המובן מאליו ולשבש נרטיבים שנתפסים כאמת אבסולוטית.
>> התערוכה "קוף אנוכי" מוצגת בגלריה של מרכז אדמונד דה רוטשילד בימים ג'-ה' בין 20:00-16:00 וביום ו' בין 14:00-10:00. אירוע סגירה ושיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שישי ה-30.6 בשעה 11:30 במרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104 תל אביב