השתעממתי מהסרט הזה בבית. אבל בקולנוע הוא כבש אותי
הסיפור של הקיסרית האוסטרית אליזבת (המוכרת בכינויה סיסי) כבר סופר לא פעם אחת על המסך, אבל בדרך כלל בסרטים שיותר מדי התלהבו מהיופי של הארמונות והשמלות. בזכות גישה קצת יותר אפלה, "קורסאז'" מצליח להיות דבר נדיר: סרט על שיעמום שאינו משעמם בכלל
המונח קורסאז', שמקורו בצרפתית של המאה ה-15, נושא שתי משמעויות – מחוך, וזר פרחים קטן שאישה עונדת על שמלתה או על זרועה. שתי המשמעויות מכוונות לאובייקטיפיקציה של גוף האישה. יתרה מכך, ייעודו של המחוך הוא למשטר את הגוף, לצמצם אותו ולכלוא אותו. לכן עם עליית התנועות לשחרור האישה, המחוך הפך לסמל פורה לדיכוי. כשסרט על קיסרית שמלכה באימפריה האוסטרו-הונגרית של המאה ה-19 במשך יותר מארבעים שנה נקרא "קורסאז'", ברור מראש מה היא הפריזמה שדרכה בחרה הבמאית להתבונן במושא מחקרה.
לפני כמה חודשים ניסיתי לצפות בסרטה עתיר הפרסים של מריה קרויצר על מסך הטלוויזיה שלי, התרשמתי שיש לו אמירה אחת מרכזית שהוא חוזר עליה שוב ושוב, קצת השתעממתי, והפסקתי לצפות אחרי כחצי שעה. בשבוע שעבר צפיתי בו בשלמותו על המסך הגדול, והפעם נשביתי ביופיו ובטון המיוחד שלו, אף שלא מצאתי בו העמקה של האמירה שזיהיתי בבית. כבר כתבתי כאן על כך שיש סרטים שדווקא משום שלא קורה בהם הרבה, עדיף לראותם על המסך הגדול, כדי שנוכל להיעטף בהם, וכזהו גם "קורסאז'".
סיפורה של אליזבת מבוואריה, שנודעה ביופייה וזכתה בכינוי סיסי, כבר סופר פעמים רבות בקולנוע, בין השאר בטרילוגיית סרטים פופולארית משנות החמישים בכיכובה של רומי שניידר, ובטלוויזיה – לאחרונה בסדרה של נטפליקס "הקיסרית". רוב הטקסטים אלה העניקו לחייה זוהר רומנטי והתענגו על יופיים של השמלות והארמונות. בניגוד להם, קרויצר האוסטרית בחרה להתמקד בשנת 1877 שבה הקיסרית עומדת לחגוג את יום הולדתה הארבעים, והיא מרגישה שיופיה חולף – כמו הקירות המתקלפים של הארמון – שבעלה הקיסר אינו רוצה ממנה דבר פרט לייצוגיות (היא כבר סיפקה לו יורש), ובאופן כללי החיים משעממים. לכן היא שבה ועוזבת את הארמון, ואת בתה הקטנה והממושמעת שמעריצה את אבא, ונוסעת לחפש קצת ריגושים במקומות אחרים.
בדומה ל"ספנסר" של פבלו לאריין מ-2021, שגולל את סיפורה של הנסיכה דיאנה, "קורסאז'" מתאר את ההתפוררות הנפשית של מי שחיה בתוך כלוב זהב, וכמותו הוא לוקח לעצמו חופש מההיסטוריה המתועדת. אבל "קורסאז'" הוא סרט הרבה יותר משוחרר ואימפרסיוניסטי בגישתו. וכמו "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה מ-2006, הסרט אנכרוניסטי במתכוון – זה מתבטא בעיקר בשילוב מוזיקה עכשווית – אבל הגיבורה שלו הרבה יותר חצופה. לכן היא מרתקת אותנו לדמותה, אף כשהסרט מורכב בעיקר מווינייטות, ואין בו סיפור במובן הקלאסי.
ויקי קריפס הלוקסמבורגית, שמאז המועמדות שלה לאוסקר על "חוטים נסתרים" הפכה לאחת השחקניות העסוקות ביותר בקולנוע, קטפה פרס בפסטיבל קאן על הופעתה בתפקיד הקיסרית המשועממת והמדוכדכת, שמתייחסת באירוניה לתפקידה (היא מדגימה איך בת אצולה צריכה להתעלף) ולא פעם מותחת את הגבולות באופן שמאיים לפגוע במוניטין של בית המלוכה. כאמור, הסרט הוא מרקם של סצנות שרבות מהן עומדות בפני עצמן, ואינן מקדמות את העלילה, וזה חלק מהמסר. הן נעות בין דימויים של שגרה מתסכלת, כמו הדיאטות והשקילה האובססיבית, לבין דימויים של מרד, כמו הגזיזה האימפולסיבית של שיערה הארוך שמכביד עליה (אפשר לכתוב תזה על סצנות קולנועיות של גזיזת שיער של נשים כדימוי למרד או להתמוטטות נפשית). רוב הסצנות, כמו זו שבה אליזבת רוכבת על סוס דוהר בתוך מרחב סגור, מלאות אנרגיה כלואה, ולכן הסרט מושך אותנו לתוכו, ואף שהוא עוסק בשעמום הוא אינו משעמם (על המסך הגדול).
באחת הסצנות היותר מקסימות, הקיסרית פוגשת ממציא צרפתי צעיר בשם לואי לה פרנס (פינגן אולדפילד מ"קאט!") שמציג בפניה המצאה חדשה – תמונות נעות. טעיתי לחשוב שלצד הביצוע של שיר של הרולינג סטונס בלוויית נבל מדובר באחד האנכרוניזמים הבולטים של הסרט – הרי נהוג ללמד שתומס אדיסון האמריקאי המציא את מצלמת הקולנוע כמה שנים מאוחר יותר. מתברר שאף שקרויצר שיחקה קצת עם השנים, ושהמפגש המתואר מעולם לא התקיים, אכן היה צרפתי בשם לואי לה פרנס שפיתח מצלמה שצילמה תמונות נעות. לה פרנס נעלם לבלי שוב ב-1890 בזמן שהתכונן לנסוע לארה"ב להציג לאמריקאים את המצאתו (היו שמועות שלאדיסון היתה יד בהעלמתו), וכך נזרק מתולדות הקולנוע. בכל אופן, בניגוד לסצנה שבה אליזבת נדרשת לעמוד דומם בזמן שצייר מצייר את דיוקנה המלכותי, למול מצלמתו של לה פרנס היא מרשה לעצמה להשתטות כמו נערה שכל החיים עוד לפניה, וזה רגע יפהפה וגם עצוב.
4 כוכבים. Corsage בימוי: מריה קרויצר. עם ויקי קריפס, פינגן אולדפילד, קולין מורגן. אוסטריה 2022, 114 דק'\