פקחית, סקסית וראויה לאוסקר: סקרלט ג'והנסון מפעילה את הקסם

ב-2026 תמריא החללית ארטמיס 3. זאת מיועדת להיות הטיסה הראשונה לירח מאז שאפולו 17 ביקרה שם ב-1972. על תכנית ארטמיס עובדים בנאס"א מאז 2017, ונראה שהיא עוררה את גל הסרטים מן העת האחרונה שמציגים זוויות שונות על המסעות לירח, ומכשירים את דעת הקהל לקראת הטיסות הבאות. ל"האדם הראשון" של דמיאן שאזל, "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" של ריצ'רד לינקלייטר, והסרט התיעודי המהולל "אפולו 11", מצטרף עכשיו "קח אותי לירח". הסרט בבימויו של גרג ברלנטי ("באהבה, סיימון") הופק עבור שירות הסטרימינג של אפל, אבל בעקבות התגובות הטובות בהקרנות המבחן הוחלט להפיצו קודם לכן בבתי הקולנוע.

>> איך לא ראיתם: כל ביקורות הקולנוע של יעל שוב במקום אחד
>> עטוף בסרט: 21 הסרטים הכי טובים שאפשר לראות בדיסני+ עכשיו

ואכן זהו סרט מבדר, שנישא על גבי הופעה נהדרת של סקרלט ג'והנסון, ומחומש בכימיה מבעבעת בינה לבין צ'נינג טייטום, אבל יכול להיות שאילו נועד מראש למסכי הקולנוע, "קח אותי לירח" המתפרש על פני 132 דקות היה זוכה לעריכה מהודקת יותר, שהיתה מורידה ממנו דקות מיותרות. תסריט הביכורים של רוז גילרוי הוא תערובת ז'אנרית שמשלבת קומדיית סקרובול (קומדיה רומנטית מטורללת) עם פרטים היסטוריים מדויקים, ומתובלת בתיאוריית קונספירציה, עם חתול שחור בתפקיד האקדח של צ'כוב. רוב הסרט מהנה, לפעמים מאוד, אבל לאורך הדרך יש רגעים שבהם הוא הולך לאיבוד בין הז'אנרים, לפני שהוא מתארגן מחדש.

"קח אותי לירח" מתרחש בשנות השישים, ומבחינת הרומנטיקה המודל הוא קומדיות הסקרובול של דוריס דיי ורוק הדסון מאותן שנים. כמו הדמות שמגלמת דיי ב"אהובי חזור אלי", קלי ג'ונס (ג'והנסון) היא פרסומאית בשדרת מדיסון, שמנצלת את הסקס אפיל ואת החשיבה המהירה שלה כדי למכור קרח לאסקימוסים – כלומר מכוניות ספורט לגברים. יום אחד פולש לחייה גבר מסתורי עם כובע שחור (וודי הרלסון) המציג את עצמו כסוכן מו ברקוס שפועל בשירות הנשיא ריצ'רד ניקסון.

ברקוס יודע שלג'ונס יש סוד גדול וזהויות אלטרנטיביות – כן, כמו דון דרייפר – והוא מציע לה הצעה שהיא אינה יכולה לסרב לה. העניין הוא שב-1962 הנשיא קנדי הבטיח לאומה שחללית אמריקאית תנחת על הירח לפני 1970, אבל בשנים שחלפו הפוקוס עבר למלחמת וייטנאם והציבור איבד עניין בתכנית המאוד יקרה. ויש גם סנטורים שמתנגדים לבזבוז. יחד עם העוזרת שלה (אנה גרסיה בתפקיד לא מפותח) ג'ונס יורדת לפלורידה ליחצן את הירח.

קול דיוויס (טייטום) הוא מנהל השיגור חמור הסבר, שג'ונס מסתבכת לו בין הרגליים. הוא אמנם נדלק עליה ממבט ראשון, אבל אין לו זמן לאהבים, מה גם שהרעיונות השיווקיים שלה – כמו לשלב את האסטרונאוטים ארמסטרונג, אולדרין וסקוט בפרסומות לשעונים ומשקאות קלים – נראים לו מופרכים. איכשהו ג'ונס משתלטת על הבסיס, ועושה בו כשלה. חלקו הראשון, הפקחי והקצבי של הסרט מוקדש לקרב בין המינים, משולב במרוץ לחלל, והוא מבוסס בחלקו על אמת – סוכנות החלל האמריקאית אכן שיתפה פעולה עם חברות פרטיות ושיווקה לאמריקאים מיני מוצרים כגון אלה המוצגים בסרט. 

אבל דיוויס הוא לא רק בחור רציני, הוא גם סוחב רגשות אשמה בשל התאונה האמיתית שבה ניספו שלושת האסטרונאוטים של אפולו 1 ב-1967, וזה קצת מכביד על הקומדיה. ואז, עמוק אל תוך העלילה, אחרי שדיוויס וגו'נס הופכים לבני ברית ואפילו מתנשקים, הסרט משנה כיוון. מו ברקוס חוזר ודורש מהפרסומאית – זה לא ספוילר כי זה כלול בטריילר – לספק לו צילומים פיקטיביים של נחיתה על הירח שיבוימו בחשאי בהאנגר סמוך, וישודרו בשידור ישיר במקום הנחיתה האמיתית. ההצדקה היא שחייבים לנצח את הרוסים במרוץ לחלל, ואסור להשאיר מקום לטעויות.

שמו של הפרויקט הסודי הוא "ארטמיס" – קריצה לתכנית החלל האמיתית של המאה הנוכחית. החלק הזה של הסרט משתעשע עם שלל תיאוריות הקונספירציה לגבי זיוף הנחיתה, וכולל הרבה אזכורים של קובריק. לאמונות העקשניות האלה תרם הסרט "קפריקורן 1" מ-1978, שתיאר הפקה של צילומי נחיתה פיקטיבית על מאדים, ונראה ש"קח אותי לירח" שואל ממנו נקודות. אף שבסופו של דבר כוונתו של הסרט היא להלל את הדבר האמיתי, בשלב הזה הוא הולך ונעשה יותר ויותר מופרך. חלק מהמופרכות היא לצורך הקומדיה, והיא משעשעת בהחלט, אבל יש חוסר אמינות גם בעלילה המקבילה, זו המתארת את הנחיתה האמיתית. סיקוונס מיותר לגמרי על משהו שצריך להספיק לעשות בדקה ה-90 פוברק לצורך יצירת מתח – כאילו שאין די מתח בטיסה לירח.

עם זאת, כל פעם שג'והנסון על המסך היא מפעילה את כל הקסם שלה, ואפילו מתבלת במבטאים שונים. זאת הופעה פקחית, תוססת וסקסית, והיא ראויה לאוסקר, אף שקשה להאמין שהסרט הזה יביא אותה לשם. טייטום מגלם היטב את דמות ה"סטרייט מן" הקפדן שג'והנסון מקפיצה עליו חידודים כמו היה קיר. השניים כמעט מצליחים לפצות על כך שפרט להם, אין בסרט דמויות של ממש. ג'ים ראש ("קומיוניטי") מצחיק למשך כמה דקות כבמאי קפריזי, והארלסון מותיר רושם בזמן הקצר שלו על המסך, אבל ריי רומנו, שכבר מזמן הוכיח את עצמו כשחקן אדיר, מבוזבז לגמרי בתפקיד לא ברור כאחד מאנשי נאס"א. כל שאר המוני השחקנים הם לא יותר מסטטיסטים, בהם דונלד אליס ווטקינס בתפקיד המדען השחור – היו כאלה.

הצילום של דריוש וולסקי, שמרבה לעבוד עם רידלי סקוט, מלא אור, והשמלות התקופתיות של ג'והנסון מוסיפות צבע לעולם הגברי המעונב. גם טייטום הולבש בחולצות טריקו צבעוניות וצמודות, שמחמיאות לשרירי החזה שלו ורומזות להתאמה ביניהם למרות הכל. בסופו של דבר זה סרט חמוד ושנון למדי על שיווק המסע לירח, שככל הנראה הוא עצמו חלק מקמפיין שיווק של המסעות הבאים. 

3.5 כוכבים
Fly Me to the Moon בימוי: גרג גרלנטי. עם סקרלט ג'והנסון, צ'נינג טייטום, וודי הרלסון. ארה"ב 2024, 132 דק'