נטפליקס שוב הפילו אותנו בפח. הפעם עם "קליידוסקופ"

הסדרה החדשה של נטפליקס מציעה מודל ניסיוני שנשמע מעניין על הנייר: אפשר לצפות בה בכל סדר פרקים שהוא, כלומר – כל צופה רשאי להתחיל את הסדרה עם איזה פרק שהוא רוצה (רק פרק הסיום הוא פרק הסיום) ולבנות לעצמו את הפלייליסט (או ללכת לפי הפלייליסט שנבנה עבורו). כביכול, יש אלפי אפשרויות צפייה בסדרה, וכל צופה מקבל חוויית צפייה שונה ומותאמת אישית. "קליידוסקופ" היא סדרה שהכריזו עליה כ"שאפתנית", אבל האם היא באמת כזאת שאפתנית או שהיא סתם נורא, נורא רוצה להיות שאפתנית?

במרכז הסדרה עומד ריי ורנון או ליאו פאפ, תלוי את מי שואלים (ג'יאנקרלו אספוזיטו, "שובר שורות") פורץ כספות שבמשך 25 שנה מתכנן נקמה במנכ"ל של חברת אבטחה ששומרת על דברים יקרי ערך בכספות משוכללות. בשביל השוד הזה צריך ורנון לאסוף צוות ומשאבים, ובמקביל להתמודד עם ה-FBI שמנסה לשבש את התכניות שלהם. כל פרק מתרחש בתקופה אחרת – לפני או אחרי השוד – חוץ מהפרק הלבן שהוא השוד עצמו.הפרקים מחולקים לפי צבעים, בחירה שלא מנוצלת מספיק מבחינה עיצובית. אם התמה של הצבעים היא משמעותית לסיפור מבחינת היוצר, אריק גרסיה, אז מן הראוי שהצבע יתפוס מקום רחב יותר בעיצוב החלל ובעיצוב התלבושות והתאורה, אבל כל צבע מופיע באופן מהותי רק בתחילת ובסוף הפרק.

באיזה צבע תבחרו? מה זה משנה. "קליידוסקופ" (צילום: יח"צ נטפליקס)

אז האם ניתן לצפות בסדרה הזאת בכל סדר? כן, זה בהחלט אפשרי. אבל האם הסדרה מאפשרת לך לבחור את זה כחלק מהתפריט של נטפליקס? זה לא. במקום שתהיה בסוף כל פרק אפשרות בחירה לאן לנווט, כל צופה מקבל פלייליסט שונה. אבל יש כאן טריק, כי מסתבר שסדר הצפייה שהצופים מקבלים מנטפליקס לא באמת כזה שונה – עניין שבדקתי אצל כמה משתמשים שונים. בכל מקרה, לפני הפרקים יש פרולוג של דקה שנקרא "שחור", ואחריו הפרק הראשון תמיד יהיה הפרק הירוק והפרק האחרון תמיד יהיה הפרק הלבן. כלומר, ההתחלה והסוף קבועים, ורק האמצע מתערבב.

בגלל שהאופציה לבחור את כל אחד מהפרקים כפרק הבא לא קיימת בנגן עצמו,הצופה נמצא בתחרות תמידית מול כפתור "הפרק הבא" המוכר והטוב. זה פשוט מרגיש כאילו מישהו לא חשב לעומק על כל המורכבות הטכנית (שהיא אפילו לא כזאת מורכבת, כי מדובר בסך הכל בבנייה של תפריט) של לייצר בחירה בתוך הניסוי הזה.הגימיק של צפייה רנדומלית היה יכול להיות טוב, אבל במקום לאפשר לו לשרת את הסדרה – הוא דווקא מייצר יותר מגבלות.

דוגמה אחת למגבלה כזאת היא הדחיסות המיותרת. כל מיני דמויות שמופיעות בפרק לשניה צריכות לחבר אליהן את הצופה, שאולי פוגש אותן לראשונה ואולי לא, אז לכל צרה שלא תבוא, נותנים להן מונולוג אינפורמטיבי שמסביר את כל המניעים שלהן – כולל היסטוריה שלא תורמת כלל לעלילה. עוד מגבלה היא שמאחר והשאיפה היא שכל צופה יוכל לראות את הפרק באיזה שלב שיבחר – כל פרק צריך לשפוך אור על משהו שהצופה ראה ולהעמיק במשהו אחר שהצופה יראה. רק שהחשיפות האלה הן לרוב צפויות ולא פוערות פה כמו שהיינו מצפים.אי אפשר להחליט על גימיק כזה ולא ללכת איתו עד הסוף, לפחות אם רוצים שהוא יהיה קצת יותר מגימיק.אבל דיברנו מספיק על האמצעי, הגיע הזמן שנדבר גם קצת על התוכן.

אפילואספוזיטו עובד על טייס אוטומטי. "קליידוסקופ" (צילום: מתוך הסדרה)

כל אחת מהדמויות הייתה יכולה להיות נהדרת אם היא רק הייתה מקבלת קצת יותר דגש, אבל רק מעט מהן מגיעות לשיאים של ממש. הדמות של אר.ג'יי, למשל, יכולה היתה להיות מגניבה, אבל מאחר ואין לו סיפור אמיתי משלו, השחקן ג'ורדן מנדוזה לא מוצא עם מה לעבוד. מרכז העלילה בצוות נופל על משולש האהבה של סטן (פיטר מארק קנדל), ג'ודי (רוזלין אלביי) ובוב (ג'יי קורטני), שעבדו ביחד עוד כשסטן היה בכלא יחד עם ריי, אבל גם כאן זה נשאר שטחי וזה אף פעם לא ברור למה סטן התאהב בג'ודי מלכתחילה או מה ג'ודי מצאה בבוב מלכתחילה.בוב ממלא באופן הכי שטחי את תפקיד הגבר הרעיל, אבל לפחות קורטני עושה כאן עבודה ממש טובה: כשהוא פולש לתוך מרחב אישי של דמות אחרת, הוא עושה את זה גם כשהוא מדבר אליה ולא רק כשהוא עושה משהו פיזי. בכלל, הדמות של בוב עוברת תהליך מעניין של הקצנה לאורך הסדרה, אבל מצד שני, אדגר רייט עשה בדיוק את המהלך הזה ב"בייבי דרייבר", רק יותר טוב.

ומה עם ג'יאנקרלו אספוזיטו? הוא נותן הופעת משחק די טובה, כרגיל, אבל הוא לא מתקרב לשיאים שהיו לו כגאס פרינג ב"שובר שורות", בעיקר כי הסדרה לא מספקת לו את העומקים הדרושים לכך. זה אולי לא הוגן להשוות את התפקיד הנוכחי לתפקיד שעשה לו את הקריירה, אבל אחרי שנטפליקס כל כך הבליטו אותו בתור אחת הסיבות המרכזיות בכלל לראות את "קליידוסקופ", קשה שלא לשים לב שהוא עובד כאן על טייס אוטומטי.

לעומת העלילה, לפחות האקשן כאן מצוין ויצירתי, ויחד עם פסקול שמסתנכרן איתו היטב, הוא מצליח להלהיב ולרגש גם כשהסדרה לא ממש מצדיקה את התחושות האלה. בתחילת הפרק האחרון יש עשר דקות שלמות אילמות לגמרי (הישג בפני עצמו) והן מותחות יותר מכל דבר אחר שקורה בסדרה. לא ברור אם זה בגלל שהן כל כך טובות או בגלל שזה דווקא מראה כמה הדיאלוגים כאן בינוניים.

"קליידוסקופ", עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• טלוויזיה
• נטפליקס
• המסך
• בינג'