בינוניות נעימה ומנחמת: השניצל המיתולוגי עשה את שלו

שמתם לב להידרדרות המשמעותית במבחר המסעדות של שירותי השליחות בשנה האחרונה? כלומר שלא תבינו לא נכון, אחלה אפליקציות, אבל בעיקר אם אתה רוצה המבורגר. איפה הימים הגדולים של 2020? זו תקופה שבה אומנם ישבנו בבית, אבל כל המסעדות והשפים היו פרוסים בפנינו. פסטיגל של טעמים במרחק טלפון נייד וכרטיס אשראי. מסעדות שף, מנות שף, סלבריטי שף, פופאפים שף, מטבחי רפאים שף (לקרוא להם מטבחי רפאים, אגב, היה סוג של נבואה, כי עברה שנה וכמעט כולם מתו).

>> בשבוע שעבר נסענו שעתיים בשביל ארוחה מעולם אחר
>> סיכום שנה: 10 הארוחות הכי טובות שאכלנו ב-2021

ועכשיו? שממה. זה היה שבוע קשוח. בדיקות, בידודים, תוצאות שגויות, תוצאות שליליות. יציאה מהבית, בטח למקום סגור שבו צריך להוריד מסיכות, הרגישה כמו שילוב קטלני בין משימה בגמר "הישרדות" לפצצת מצרר ביולוגית (ולא ברור בכלל אם אנחנו הקורבנות שלה או המחבלים המתאבדים), בטח לאור הזכרונות מכמה ארוחות בקיץ שיצאנו מהן עם צורך עז להיבדק. ויכולנו לבשל משהו. אבל רצינו קצת פינוק. חוץ מזה, אם חזרנו לגל קורונה אז מה יותר ראוי מלחזור גם לשליחויות?

היי סלט, אתה לא לבנוני. סלט לבנוני, קפה נואר (צילום: יחסי ציבור)

רק שאז התברר שבניגוד לאווירת הפאניקה שמנשבת מלמעלה, באפליקציות אנחנו עדיין במצב כוננות 2, וצבא השפים אפילו לא באימון מקדים בצאלים. אתה מדפדף ומדפדף והכל נראה אותו דבר. מלבד כמה פנינים בודדות, נשארנו עם חומוס, נודלס, המבורגר ופסטה, בתי קפה חסרי ייחוד, שוסי (הגרסה הישראלית של סושי, שפותחה במעבדות מכון וולקני עם עמידות – ומרקם – של ממ"ד מודרני) והרבה יותר מידי סניפים של גולדה. רגע לפני שהתייאשנו לגמרי פתאום קפץ לנו לעין שם מוכר: קפה נואר.

במקרה ופספסתם את הממו (או את שנות התשעים), קפה נואר הוא מוסד תל אביבי, ביסטרו שהתפרסם בזכות שניצל. היום, שבכל פינה מוכרים שניצל בחלה, זה נשמע קצת מופרך, אבל בסוף הניינטיז השניצלים של קפה נואר היו מהמנות הנחשבות בעיר. אנשים עמדו בתור כדי לאכול שניצל. עוף, בקר או חזיר. שלושתם דקים, פריכים ובעיקר מאוד מאוד גדולים. מספיק גדולים כדי שאפילו סטודנטים קמצנים הרשו לעצמם מידי פעם לפנק את עצמם, לבוא בזוג, להתחלק בשניצל ולצאת שבעים ומרוצים. תוסיפו לזה את הפירה הנהדר שהוגש עם הבשר ותקבלו את ארוחת הנחמה המושלמת. מה אפשר לבקש יותר בשבוע של בידודים? אפילו העובדה שבמשלוח אפשר היה לקבל רק שניצל עוף לא הורידה לנו. כבר בזמן שחיכינו יכולנו לטעום על קצה הלשון את הזכרונות והגעגועים.

גדול, פריך ולא מה שהיה פעם. השניצל של קפה נואר (צילום: יחסי ציבור)

התחלנו עם מנת קרפצ'יו כדי לפתוח את התאבון. אם נתעלם לרגע מתקלת המשלוח הקלה שגרמה למנה להראות כמות ציור של פיקאסו ודרש צלחות עצמי מחודש, זאת הייתה מנה חביבה למדי שהייתה הרבה דברים – טעימה, נעימה, שלמה – אבל לא באמת הייתה קרפצ'יו, אלא פוטנציאל לקרפצ'יו שמי שהיה אמון על השיטוח שלו עשה, במקרה הטוב, חצי עבודה. מצד שני, כאמור, גם כבתפקידו כסשימי עגל עם נגיעות פרמזן וירוקים, הבשר היה חביב מאוד, אז למי אכפת?

הסלט הלבנוני, לעומת זאת, העלה יותר מכמה סימני שאלה. ראשית – מה לבנוני בו? האם בלבנון יש מחסור עז בסכינים ולכן הסלט היה חתוך בגסות כאילו השתמשו באבני צור? או שאולי פירורי גבינת פטה הם מאפיין לבנוני שמייצג את השלג שהתחיל לרדת בהרי השוף? בחיי שאין לי מושג. אישית לא בטוח שעגבניה, מלפפון, צנונית וזיתים עומדים במינימום האולימפי להיחשב כסלט, אבל זה לא משנה, כי מה שהפך את המנה הזו לסבבה היו פיסות של מה שנראה מהצד כמו פיתה מטוגנת, אבל היו מתקתקים וקראנצ'ים ולפחות הכניסו קצת עניין לאירוע. אבל עזבו הכל ופנו מקום (הרבה מקום) כי הנה מגיעים השניצלים.

איך נפלו גיבורי הניינטיז. הפירה של קפה נואר (צילום: יחסי ציבור)

כבר מהאריזה אפשר להבין שלפחות דבר אחד לא השתנה. הם עדיין שניצלים עצומים. אנחנו אומנם יותר מבוגרים, יותר מנוסים ויותר גרגרנים, אבל מדובר בחתיכת מפלצת. דק דק דק אבל כל כך גדול, שאתה לא יכול לתהות אם מדובר בחזה עוף או בחזה טיראנוזאוס רקס. סקוויש לימון, ביס ראשון ובום אתה ב-1997 ואיגי וחמי לנצח. בואו נמשיך מכאן לגלולה.

אין דרך להסביר איזה בום נוסטלגי זה. אפילו 40 דקות משלוח לא מצליחות לפגוע בפריכות של הציפוי, והוא מכה בך בדה ז'ה וו של טעמים, ואתה לא יכול שלא ליהנות מהרגע, אז אתה עוצם עיניים וחוזר אחורה לימים נעימים שבהם מסיכות עוד היו אב"כ, חיסונים עוד היו לילדים, ו"התו הירוק" הייתה רק להקת רוק שאף אחד לא שמע עליה, גם כי היא התפרקה בדרך להופעת הבכורה אבל בעיקר כי המצאתי אותה הרגע לצורך הפאנץ'.

למרבה הצער, כמו שרוב להקות הניינטיז נתקעו במשבר התקליט השני, השניצל נתקל במחסום הביס השני. כשנאלמת תרועת הפסטיבלים הנוסטלגים, כבר אין באמת יום יום חג. יש שניצל סימפטי פלוס, שנותן ביס מוצלח אבל גם משאיר אחריו תחושת יובש מוגזמת, הבשר הולך לאיבוד פה ושם בציפוי וכל החוויה קצת מתחילה להתערער. לא שזה הפריע לנו לחסל אותו עד הסוף.

בסדר גמור, אבל סתמבורגר. ההמבורגר של קפה נואר (צילום: יחסי ציבור)

הפירה, לעומת זאת, היה מפגן מפואר של פוטנציאל מבוזבז. הוא נראה בדיוק כמו שזכרנו. מרקם מושלם לאוהבי פירה בשרני – לא רך מידי, לא גושי מידי. כזה שאתה מרים במזלג ויודע שאתה הולך לקבל מנת פחמימות ישר לוריד. ואז אתה מכניס אותו לפה, ואחרי שניה אתה שם לב שכל היופי הזה והנעימות על הלשון זה נהדר, רק שמשהו חסר. במקרה הזה, טעם. זה לא "פירה תפל". לפירה תפל יש טעם של תפוח אדמה. פה פשוט לא היה טעם. כלום. גוף בלי נשמה. פחמימה ריקה.

לפסטה בולונז דווקא היה טעם. והוא היה מוצלח למדי. מצד שני זה כנראה הדבר היחיד שאפשר להגיד על המנה בלי להרדים אתכם משעמום. אין פה שום דבר מלהיב או מיוחד. ביצוע סטנדרטי של מנה סטנדרטית. גם כאן היא לגמרי עשתה את העבודה, היא עזרה למלא את החור בנשמה ולא נשאר אפילו מה לנגב מהקערה, אבל לא בטוח שזה היה שונה מהותית מהגרסה הביתית המושקעת שלכם.

זאת אכן פרגית, מה כבר יש לומר. הפרגית של קפה נואר (צילום: יחסי ציבור)

שזה פחות או יותר מה שאפשר להגיד גם על שתי המנות הנוספות. ההמבורגר היה ארוז מוצלח ובנפרד, כך שנקודת הפתיחה הבסיסית שלו, בלי לחמניה ספוגה ועם אפשרות למנן תוספות, הייתה גבוהה יחסית והוא לגמרי עמד בציפיות. הבשר עצמו היה יכול לקבל עוד איזה סיבוב תיבול, אבל מידת העשיה המוצלחת והלחמניה הטובה הצליחו להציל את המצב ולדאוג שלא נתאכזב (אבל לא מספיק בשביל שנתלהב).

>> מתכון שכולו נוסטלגיה: השניצל והפירה של קפה נואר
>> בורחים לקמפינג? המתכון המושלם לפויקה של קפה נואר

הפרגית הייתה אותו דבר אבל בגרסת הפרגית (מי היה מאמין?). מנה פשוטה וכיפית של פרגית על פיתה דרוזית עם טחינה וירקות בצד. בחיי שאין לי מה להוסיף שלא נאמר כבר קודם. אותו סטנדרט, אותו חוסר ריגוש, אותו חור שמתמלא. אפילו הצ'יפס נכנס לטרנד. חצי ממנו היו פריכים ומוצלחים. החצי השני היה רופס והרגיש קפוא מבפנים. גם הוא בממוצע היה בינוני להפליא.

יש בולונז כזה בכל בית. הבולונז של קפה נואר (צילום: יחסי ציבור)

קפה נואר, לפחות בשירות המשלוחים שלה, היא ההגדרה המילונית של בינוניות נעימה לנשמה. אוכל מוצלח ולא מתחכם. תפריט בסיסי עם מנות בסיסיות. בלי נפילות ובלי אסונות אבל גם בלי ריגושים. אופציה פונקציונלית לגיטימית לימים קשים שלא בא לכם להיכנס למטבח. וגם הרבה יותר משביע מאכילה רגשית של 350 גרם קבוקים ו-200 גרם סוכריות גומי יין רק כי אתה בן 50. אל תשאלו איך גיליתי.

★★★ 3 כוכבים
קפה נואר, אחד העם 43, א'-שבת 00:00-12:00, 03-5663018

קרפצ'יו 64
סלט ירקות לבנוני 53
שניצל עוף 72
פסטה בולונז 69
המבורגר 73
פרגית בתבלינים 70
פירה 17