"קריד": סרט איגרוף נוסטלגי, מהנה וסוחף

"קריד", השביעי בסדרת סרטי "רוקי", נוצר במתכונת דומה לזו של "מלחמת כוכבים: הכוח מתעורר", השביעי בסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". כמותו "קריד" מטאטא הצידה את הג'ינגואיזם של כמה מההמשכים הלא מוערכים שקדמו לו וחוזר למקור – הסרט זוכה האוסקר משנת 1976. זה כמעט רימייק נוסטלגי של הסרט ההוא (כולל חזרה למדרגות), רק שהפעם את תפקיד האנדרדוג מגלם בנו של היריב הידידותי אפולו קריד, ואילו רוקי משמש כמאמנו (כשם שאימן את אביו בסרט הרביעי, שבו אפולו סיים את חייו בזירה). כמו "הכוח מתעורר" גם "קריד" ניזון מהמיתולוגיה העצמית של הסדרה (כולל שמות שנשאלו מהמיתולוגיה היוונית) והדרמה שלו צומחת מהמורשת שאבות מפורסמים הותירו לצאצאיהם, המנסים להגדיר את עצמם בפני עצמם וביחס אליהם. הרגע שבו רוקי בלבואה הזקן מופיע לראשונה על המסך, נכנס למסעדה הקרויה על שם אשתו המנוחה ופוגש את אדוניס, בנו של אפולו, דומה לרגע שבו האן סולו הקשיש נכנס לחללית הישנה שלו ופוגש את ריי, בתו של (אפשר רק לנחש). וכשם שסדרת החלל בת ה-38 שהתמקדה בגברים לבנים מובלת לראשונה על ידי גיבורה אישה (ולצידה גבר שחור), סדרת האגרוף בת ה-39 זוכה לראשונה לגיבור שחור.

אבל הבמאי הצעיר והמוכשר ריאן קוגלר, שנולד עשר שנים אחרי "רוקי" הראשון, מביא ל"קריד" משהו חדש – שפה קולנועית מרהיבה ותחושה שלראשונה הסדרה (שרוב פרקיה נכתבו ובוימו על ידי סטלון עצמו) הופקדה בידיו של קולנוען אמיתי. לפני שנתיים קוגלר כתב וביים את סרטו הראשון והמצוין, "תחנת פרוטוייל", ששחזר את יומו האחרון של צעיר שחור שנהרג מכדור שנורה על ידי שוטר. הרלוונטיות החברתית של אותו סרט עצוב וכועס אינה ניכרת ב"קריד", שהוא בעיקרו סרט ז'אנר עשוי היטב, אבל תשומת הלב ליחסים בין הדמויות ולרגעים שקטים ונוגעים ללב נמצאת גם כאן, וכתוצאה מכך סטלון נותן כאן את הופעתו הטובה ביותר מאז הפעם הראשונה שגילם את רוקי. הרגע שבו הוא מדבר עם אדוניס על מותה של אדריאן מרגש מאוד, ואחרי שלושים שנה של מועמדויות לפרסי ראזי לשחקן הגרוע ביותר, הוא סוף סוף מועמד לגלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר.

מסרטו הקודם קוגלר הביא איתו את הכוכב מייקל ב. ג'ורדן, שממשיך למצב את עצמו ככוכב כריזמטי וכאחד השחקנים היותר טובים וסימפטיים בדורו, ואת המלחין לודוויג גורנסון, שמספק פסקול עז וסוחף, וברגע מפתח עושה שימוש מינימליסטי ואפקטיבי בפסקול המקורי. הצלמת מאריס אלברטי תורמת לחוויה כמה רגעי רהב קולנועי בסצנות מלאות תנועה המצולמות בשוטים ארוכים ומורכבים בעלי כוריאוגרפיה סוערת ומדויקת. הסיפור לא מאוד מורכב (לשם הנוחות, אדוניס מתאהב בשכנה מהקומה התחתונה), וכולל הרבה סצנות של אימונים, אבל ככל שהוא מתקדם אל השיא, הוא נעשה מלהיב ומרגש יותר – ככה עושים להיט.

השורה התחתונה: הרוקי הכי טוב מאז "רוקי"