"קשר משפחתי" היא קומדיה צרפתית אינטליגנטית שמתעלה מעל הז'אנר

אחת הלקויות הבולטות של הקולנוע המסחרי היא מה שמכונה בתעשייה "היי קונספט" – סרטים שאפשר לסכם את נקודת המוצא שלהם במשפט אחד. בשנים האחרונות שלל קומדיות צרפתיות מסוג "לחזור לגור עם אמא", "אלמן קשיש מחדש את נעוריו כשהוא מכניס לדירתו סטודנטית צעירה" או "פנסיונר מנהל רומן אינטרנטי עם אישה צעירה ושולח ידיד צעיר לייצג אותו בדייטים" הציגו בפנינו גיבורים המתנהגים בגחמנות ילדותית ומדלגים אל הסוף הטוב דרך סדרה של צירופי מקרים מאולצים. הצלחתן של הקומדיות גסות המחשבה האלה בקרב קהל ישראלי שמתנשא מעל הזיוף של הקולנוע ההוליוודי היא תמיד תעלומה בעיניי.

על פניו "קשר משפחתי" של קארין טרדייה משתייך לאותו רצף, אלא שכתיבה אינטליגנטית ומתובלת בהומור שנון (טרדייה שיתפה פעולה עם צמד התסריטאים של הקומדיה המשובחת "שמות של אהבה"), בימוי נבון, ניואנסים של התנהגות וכימיה טובה בין השחקנים משדרגים את הסרט בכמה רמות, והופכים אותו לבידור נעים שאף נוגע ברצינות בשאלות של הורות.

פרנסואה דמיין ("משפחת בלייה") מגלם חבלן אלמן בשם ארוון שמגלה שאביו האהוב בסטיין אינו אביו הביולוגי. ארוון פונה לבלשית שמספקת לו שם וכתובת, והוא יוצר קשר עם האב החלופי ז'וזף, שמתגלה כאיש חביב לא פחות. אלא שעוד באותו ערב ארוון נתקל ברופאה האטרקטיבית אנה (ססיל דה פרנס), ומספיק להזמין אותה לדייט לפני שהוא מגלה שהיא בתו של ז'וזף. האם הסרט יצליח להיות גם דרמה משפחתית וגם קומדיה רומנטית בלי שאלה יכשילו זו את זו?

מתוך "קשר משפחתי"

התסריט מעשיר את הדרמה והקומדיה באמצעות דמויות משנה מאופיינות היטב, שהקונפליקטים שלהן משקפים את אלה המרכזיים ומשפיעים עליהם, אך הן גם בעלות נוכחות משל עצמן ואינן משמשות רק כפונקציות בעלילה. נוסף לכך, כמעט כל המהלכים העלילתיים, כולל צירופי המקרים הממוזלים, מוצדקים היטב באמצעות תשומת לב לפרטים. כך שלמרות שהכל צפוי, הרשות נתונה והדמויות מתנהגות כאנשים בוגרים שלוקחים אחריות על הבחירות שלהם, הפעם לא חוויתי את התחושה המוכרת מדי שהסרט דוחף אותן בכוח לתבניות מוכתבות.

לצד להיטים צרפתיים ואחרים, טרדייה ("סביונים") זרעה בפסקול שתי יצירות קלאסיות שמענגות את האוזן ומעשירות את עולם האסוציאציות של הסרט. הקונצ'רטו האוורירי למנדולינה מאת ויוולדי הגיע לכאן דרך הפסקולים של "ילד פרא" של טריפו ו"קרמר נגד קרמר" של רוברט בנטון – שני סרטים שעסקו אף הם במורכבות של יחסי אבות ובנים. מוטיב מוזיקלי חוזר הוא הדואט של פפגנו ופפגנה מתוך "חליל הקסם" של מוצארט, שמשחק גם הוא תפקיד בתסבוכת היחסים והתשוקות הסותרות שמפותחות בסרט. והכל נעשה בהומור סימפטי ולא לוחץ.

מובן שכל זה לא היה עובד אלמלא הופעותיהם שובות הלב של השחקנים. דמיין, שחקן בלגי בעל נתונים פיזיים לא אטרקטיביים במיוחד, הפך לכוכב בשל כשרונו הכובש שצובע את נוכחותו על המסך בחן רב, והוא מגלם היטב את הבלבול שבו נתונה דמותו. מולו דה פרנס מעצבת אישה עצמאית שהחיים גרמו לה לפתח קליפה נוקשה, ויפה לראותה נחשפת. נהדרים במיוחד גי מרשן ואנדרה ווילמס הוותיקים בתפקידי האבות. אלא שעבודת הבמאית לא הסתיימה בליהוק נכון. בימוי חכם של השחקנים ברגעי מפתח הופך גם את הסצנות הצפויות למרובדות ואפקטיביות מבחינה רגשית.

סרט על: אלמן ואב לבת בהריון מגלה שהאיש שגידל אותו אינו אביו הביולוגי

ללכת? כן. קומדיה נדיבה לגיבוריה, המתעלה מעל ההיצע הצרפתי המקובל