"ראלף שובר את האינטרנט" עושה דבר נדיר בסרטי ילדים
בניגוד ל"ראלף ההורס", סרט ההמשך שלו רצוף פרסומות צורמות למותגים אינטרנטיים, אבל על הדרך מנסה לשמור על שפיותם של ילדי הדור הדיגיטלי
אני לא אוהבת שסרטים מנסים למכור לי משהו. אדייק: אני לא אוהבת להרגיש שסרטים מנסים למכור לי משהו. זה מעצבן כשכל הדמויות עוצרות באמצע הסרט בשביל ליהנות ממשקה מוגז כלשהו, זה מעצבן גם כשכל הסרט נראה כמו פרסומת ארוכה לסרט ההמשך שלו. שלא לדבר על סרטים שעצם הקיום שלהם הוא קידום מכירות של משהו. כמובן שנוכחות של פרסומות לא מבטלת את הסרט כולו – סרטים בפרופיל גבוה הם כמעט תמיד גם מקפצה למכירת מרצ'נדייז, אבל יש להם גם ערך תרבותי (ואפילו אמנותי, גוועלד!) שמפצה על זה. אבל כשזה נעשה בצורה גרועה, התחושה היא ששילמתי כסף בשביל שאנשים ששילמו כסף יגידו לי על מה לשלם כסף להבא.
"ראלף ההורס" הוא לא "סרט לגו". כמו "צעצוע של סיפור", יש בו דמויות מוכרות (סוניק הקיפוד / מר תפוח אדמה), אבל הדמויות המרכזיות הן מקוריות. הניסיון צלח והרפרנסים למשחקי מחשב חדשים וישנים אפילו עזרו לבנות עולם עשיר ואמין. סרט ההמשך, "ראלף שובר את האינטרנט", כבר הרבה יותר מועד לפורענות. אחרי שאי הבנה מוזרה גורמת למכונת המשחק של ונלופי (שרה סילברמן) להישבר, היא וראלף (ג'ון סי.ריילי) יוצאים לחפש חלקי חילוף באינטרנט. האינטרנט הוא לא ארקייד קטן עם מספר קטן של מכונות, הוא מפלצת ענקית של תאגידים ומותגים מסחריים – וזה לא שהסרט יכול להמציא אינטרנט חלופי עם אתרים כמו פוגל או רייסבוק, הרי הילדים רוצים להצביע על המסך בהתרגשות כשהם רואים את הריקוד המעצבן מפורטנייט. גם המבוגרים, בעצם. ובכל זאת, להרים לתאגידי ענק בסרט לילדים? אם הסצנה שבה זוג הגיבורים מגיעים לאי.ביי לא תצרום לכם בצפייה עצמה, היא תצרום כשביוטיוב תקפוץ עליכם הפרסומת לאתר הקניות, שחותכת מהסצנה רק את הקטעים שבהם הדמויות צועקות "ואו, זה מדהים, יש כאן הכל!".
מופע האימים "אימוג'י: הסרט" כבר ניסה לעשות בדיוק מה ש"ראלף" עושה, רק באופן הרבה יותר שטוח ומסחרי – הדמויות שם פשוט עברו ממותג אינטרנטי מוכר אחד לאחר בלי ערך מוסף מלבד "היי, זה משהו שקיים". לדיסני יש מעצבים, אנימטורים ותסריטאים טובים פי מאה, אז כמובן שהסרט הוא כיף ענק בלי קשר ליחס שלו לגוגל. האינטרנט הוא כמעט אותו אחד שיש לנו, אבל לכל "משהו שקיים" יש פרשנות או טוויסט כלשהו. אינסטגרם הוא גלריה לאמנות, מנוע החיפוש עם הזיהוי האוטומטי האגרסיבי הוא בדיחה חוזרת והאתר המקביל ליוטיוב הוא יריד רועש וכאוטי שבו אווטארים מרעיפים לבבות מרחפים על מסכי ענק. הגולשים מוזזים ממקום למקום, לוחצים בחדווה על פופ אפים ומתומרנים על ידי כוחות גדולים מהם שרוצים להרוויח כסף. בקיצור, האינטרנט הוא לא לונה פארק אלא קניון ענקי, שבו כולם "עובדים" במשהו או מנסים לעבוד על מישהו.
על הדרך, "ראלף שובר את האינטרנט" הופך לסוג של סרט חינוכי לדור האינטרנט, שמנסה לעזור לילדים לנווט בעולם הדיגיטלי ולהישאר שפויים. ונלופי וראלף הם בעצמם סוג של ילדים, והם תופסים מושגים כמו אהבה וחברות בצורה תמימה לחלוטין. בהתאם, הסרט נוטה לילדותיות – הוא צבעוני ורועש, קראוד-פליזרי, מסביר בדיחות ומתמלל משמעויות לטובת הצופה הזעיר. יש בו גם עוקצנות שתשמח מבוגרים, אבל כאלה מהסוג שצוחק מעיזים צועקות ומהומור מטא. אגב הומור מטא, ונלופי מגיעה בשלב מסוים לאתר האינטרנט (האמיתי) של דיסני, דיסנילנד מקוון שגולת הכותרת שלו היא מפגש פסגה של נבחרת הנסיכות, כולל כמעט כל המדבבות המקוריות. זאת הפרסומת הכי חסרת בושה בסרט, אבל רוב הזמן זו פרסומת טובה, כזו שאיננה חפה מעוקצנות ומספקת כמה בדיחות פארודיה-עצמית מעולות.
והכי חשוב: מאחורי כל הנצנצים והבדיחות יש סיפור אחר, כזה שמוסיף עומק לדמויות וקצת צללים בבלאגן הבוהק הזה. ההגעה לאינטרנט מביאה לנקודת רתיחה את המתח בין שני החברים, שלמרות שבאמת טוב להם יחד, הרצונות שלהם שונים ומנוגדים. ונלופי חווה הפעם את מה שראלף עבר בסרט הקודם – תחושות תסכול, חוסר מימוש ודחף לחיפוש עצמי, אבל ראלף עצמו רוצה שהדברים יישארו כפי שהיו. הרעיון הפשוט הזה מתפתח לכיוונים אפלים, מפחידים וגם ממש עצובים, כי הסרט מודה במה שמעט מאוד סרטי ילדים מעיזים: מערכות יחסים משתנות, חלקן לא שורדות, וזה קשה וכואב. אין פה נבל מרושע שמנסה להפריד בכוח בין החברים, הסכנה מגיעה מהרגשות שלהם ומהקושי לקבל אותם, וגם הפתרון לא מגיע בסופו של דבר מהיכולת של ראלף להרביץ לדברים.
אה, וגם גל גדות בסרט. היא אחלה ממש.