הם מ-פ-ח-דים: 10 תחקירים שהפכו את רביב דרוקר לאימת הפוליטיקאים

לפעמים אי אפשר לשתוק יותר. עיתונאי חדשות 13 גילו את זה בשבועות האחרונים, אחרי שנים של ניסיונות בלתי פוסקים לכרסם בחופש העיתונות שלהם במטרה להכפיף את שידוריהם לנרטיב השלטוני. הם שתקו כשהנחיתו מעל ראשם את איילה חסון, הם שתקו כשהפכו את אבישי בן חיים מכתב לענייני חרדים לאורקל לענייני נתניהו של המהדורה המרכזית, הם שתקו כשפיטרו את ברק רביד ואושרת קוטלר ולוסי אהריש ואבי עמית. היה זה המינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד העורכת הראשית שלהם שהוציא אותם מהבונקרים וגרם להם להפסיק לשדר עסקים כרגיל. אתמול הגיעה ההחלטה לחסל את "איזור מלחמה", תוכניתו היומית של רביב דרוקר, ואיתה החשש שעיתונאי חדשות 13 התעוררו מאוחר מדי.

>> בשביל זה יש עיתונות: 10 סיבות להיאבק על עתיד חדשות 13
>> גלית דיסטל אטבריאן אמרה מההההה: כך הורדנו את העיניים מהכדור

ההחלטה להוריד מהמסך את תוכניתו של דרוקר נגועה במניעים פוליטיים ברורים, ובכירי רשת 13 אפילו לא ניסו להסתיר זאת. כי אפשר להבין הורדה של תוכנית מהאוויר כשהיא לא מביאה מספרים; זאת הרי המשמעות של טלוויזיה מסחרית לטוב ולרע. אבל כשמדובר בתוכנית *היחידה* של רשת 13 שמצליחה לנצח חלק מהמתחרות שלה, מביאה רייטינג יפה מאוד לשעת השידור שלה וקהל צופים נאמן, ובכל זאת מורידים עליה את הגרזן – צריך להיות תמים ברמות של צופה ערוץ 14 כדי לא להבין מה קורה פה.

כניסתה של שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד מנכ"לית חדשות 13 נגועה בחוסר סבירות קיצוני, כי לא רק שאינה עיתונאית והיא חסרת כל ניסיון מקצועי בניהול מערכת חדשות, אלא שגם הייתה ממובילי מבצע החיסול של חדשות 10 (שמרבית חברת החדשות של רשת 13 הגיעה מתוכה) מטעם נתניהו כשמונתה על ידי ממשלתו ליו"ר הרשות השנייה. האישה הזאת אמורה לנהל את גוף התקשורת הכי ביקורתי כלפי השלטון בטלוויזיה? או שהיא אמורה לדאוג שלא ישאר גוף תקשורתי כזה בישראל? התשובה ברורה וזועקת. בנימין נתניהו מנהל כבר שנים מאבק נגד ערוץ 10 בגלגוליו השונים, ולפחות חלק מההסתבכויות שלו בתיק 1000 ותיק 4000 קשורות במישרין לאובססיית השליטה שלו בחברת החדשות של הערוץ. מאז פרסום תחקיר "ביבי טורס", גם המאבק שלו נגד רביב דרוקר עבר לפסים אישיים לחלוטין.

הורדת התוכנית היומית שלו – שאינה מופקת על ידי חברת החדשות, כי אם על ידי חברת ההפקה של דרוקר עצמו – נועדה לפגוע בכיסו וביוקרתו המקצועית ולהשפיל אותו, כולל קיצוץ מתוכנן בתוכנית התחקירים שלו ("המקור"), כדי שיעזוב גם את תפקידו כפרשן הפוליטי הבכיר של חדשות 13. גם אם "איזור מלחמה" לא הייתה לטעמי האישי, הסיפור כאן הוא הרי לא התוכנית אלא המגיש שלה. לכולם ברור מי רוצה את הראש שלו. אתם יכולים לקרוא לו "גורם מדיני בכיר". כשקוראים את הרשימה שלפניכם מבינים בדיוק למה.

הסיפתח: יומני עמרי שרון (2006)

היום, נהוג לייחס לדרוקר עוינות אישית כלפי בנימין נתניהו. אבל ב-2006, דרוקר העניק לנתניהו מתנה לא קטנה – רגע לפני מערכת הבחירות, שבה נתניהו נאבק עם קדימה. היומנים של עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, העידו איך במינויים פוליטיים ניהלה המשפחה את המדינה. התחקיר לא ממש הפיל את קדימה (או עזר לנתניהו, שהתרסק בבחירות האלה), אבל כן הוכיח כמה דרוקר פשוט נאבק בחזקים – ולא משנה מאיפה הם באים.

 

הפיצוץ: ביבי טורס (2011)

יש האומרים שזו הסיבה שבגללה הגענו לכאן. התחקיר המקיף נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו והמיליארדרים שמימנו לו את הנסיעות היה כל כך מטלטל – שהוא כמעט גרם לסגירת הערוץ. נתניהו נעלב, והציב בפני ראשי הערוץ – שנאבק על חייו מסיבות כלכליות – משוואה פשוטה: ותרו על דרוקר, והערוץ נשאר בחיים. הערוץ סירב (ובצדק) ומשם החל מחול השדים שנמשך עד היום – מסדרה של מהלכים רגולטוריים שנועדו להחליש את הערוץ ועד הדחתו של דרוקר מלוח השידורים. החקירה הפלילית נסגרה אחרי לחץ גדול מצד ראש הממשלה וכניעה של היועץ המשפטי ויינשטיין – אבל את הפרצוף של המנהיג ראינו כולנו בשידור חי.

 

לחם עבודה: תחקיר עופר עיני (2011)

כשפורסם התחקיר הזה, עופר עיני נחשב לאחד האנשים הכי חזקים בישראל. יו"ר הסתדרות קשוח שבחש באירועים פוליטיים (כמו כניסת מפלגת העבודה לממשלה ב-2009). את כתם השחיתות על תדמיתו של היו"ר – הוא הראה כיצד עיני השפיע על "עמל", רשת החינוך של ההסתדרות ופעל למינוי מקורבים בתוכה, כולל לזוגתו דאז, מנכ"לית הרשת רווית דום – אי אפשר היה להסיר יותר. גם שם זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר העובדה שעופר עיני הוא כבר לא מהאנשים החזקים בישראל – קשורה גם לתחקיר הזה.

 

התעמולה: תחקיר ישראל היום (2013)

בפעם הראשונה נחשף "מפעל הנקניקיות" המפורסם: שש שנים לאחר שנוסד, דרוקר פרסם את התחקיר שגילה איך עובד העיתון שעבד בשביל נתניהו. מטקסטים ששונו על ידי העורך הראשי, דרך תמונות מחמיאות של הרעייה ועד עיתונאים שהיו ביקורתיים כלפי נתניהו ונדחקו לקרן זווית. גם פרסום התחקיר הזה, כמו לא מעט מהתחקירים של דרוקר, נתקל בקשיים מבית – אבל בסוף התפרסם. "ישראל היום" השתנה מאז מעט, אבל כפי שראינו בפרשת דרוקר – הרצון של נתניהו להשתלט על התקשורת חי וקיים.

 

השחיתות: תחקיר קק"ל (2015)

חלק מסוד הקסם של דרוקר הוא היכולת להנגיש, גם לאנשים שפחות מעורבים, נושאים מסובכים. אחד מהם היה ההתנהלות המסואבת בקרן הקיימת לישראל, ארגון שלא זוכה בדרך כלל לתשומת לב אבל מחזיק ב-2.5 מיליון דונם, ומגלגל ארבעה מיליארד דולר בשנה (באותה התקופה). התחקיר של דרוקר חשף את הכספים שהם מעבירים למפלגות, את המשכורות המופרזות – והכל על חשבון משלם המיסים. חלק ממה שעיתונות טובה יכולה לעשות – להאיר פינות חשוכות. את הפינה הספציפית הזאת דאגו מאז להחשיך בשבילנו שוב.

 

הבום הגדול: תחקיר הצוללות (2016)

אולי ה-חשיפה של דרוקר, כזו ששינתה את פני המציאות וגילתה לציבור את פרשיית השחיתות הביטחונית החמורה בתולדות המדינה, בה הוגשו כבר כתבי אישום והוקמה ועדת חקירה ממלכתית שהגישה החודש את מסקנות הביניים שלה, לפיהן ראש הממשלה פגע בביטחון המדינה. בנובמבר 2016 חשף דרוקר את החשד כי קצינים בכירים ועובדי ציבור היטו מכרזים וקיבלו שוחד על מנת לקדם עסקאות לרכישת צוללות מגרמניה. החקירה לקחה זמן, אבל לפני כחודש נשלחו מכתבי אזהרה לשורה של בכירים – בהם, גם נתניהו שעל פי החשד היה קשור לעסקה דרך פרקליטו וקרוב משפחתו, עו"ד דוד שמרון. עוד אירוע שהיה נשאר עמוק באפלה אלמלא דרוקר, שעשה כאן עבודה עיתונאית שצריך ללמד בבתי ספר.

 

המלוכלך: תיק ליברמן (2018)

היום, אביגדור ליברמן נחשב בעיני רבים כחלק מהאופוזיציה שמנסה להפיל ראש ממשלה מכהן, כמנהגן של אופוזיציות. הרטוריקה של ליברמן נגד המנהיג הכושל גורמת לאלה שרוצים בהחלפתו של נתניהו – להיצמד אליו. אבל האמת היא שליברמן תמיד נשאר אותו פוליטיקאי – כזה שלא הוכח נגדו דבר אבל משאיר אחריו שורה של חשדות שלא באמת התפוגגו. בתחקיר שפרסם דרוקר, יחד עם ברוך קרא וגלי גינת, שלושת העיתונאים המוכשרים הצליחו להראות איך זה קרה: כיצד הצליח ליברמן לחמוק שוב ושוב מרשויות החוק – ועד כמה התרשלו בעבודה מולו. תזכורת טובה לכך שגם בתוך הפוליטיקה של היום וה"כן ביבי לא ביבי", עדיין חשוב לזכור את ההבדל בין נקי למלוכלך.

 

תיק 4000 (2018)

באוקטובר 2015 חשף גידי וייץ ב"הארץ" את הכפפתו המערכתית של אתר "וואלה" לטובת מערך התעמולה של נתניהו, בתמורה להטבות רגולטוריות בשווי מיליארדי שקלים לבעל האתר דאז, שאול אלוביץ', במסגרת עסקת בזק-yes. ב-2018 הצליחו דרוקר וברוך קרא להנגיש את הפרשה הסבוכה באמצעות שלל עדויות ומסמכים של עובדי האתר ולמצק את החשדות הלא פשוטים נגד נתניהו. עוד מקרה שבו דרוקר סייע לאינטרס הציבורי, נגד האינטרס של המשפחה.

 

העד: הקלטות ניר חפץ (2020)

בשנת 2022 פרסם דרוקר במסגרת "המקור" את תחקיר ניר חפץ, כולל ריאיון עם עד המדינה מספר 1 בתיקיו הפליליים של ראש הממשלה. זה היה פספוס, אבל שנתיים קודם לכן שם דרוקר את ידיו על הקלטות של אותו חפץ, שהחלו לפרוס את התמונה הגדולה על השיגעון שמנהל אותנו, מראש הממשלה ומהאנשים שמקיפים אותו, ועוד מהאדם שהיה הכי קרוב אליו. ניר חפץ הוא בטח לא אביר איכות השלטון, אבל המידע שדרוקר קיבל נשאר איתנו, והבהיר עד כמה עסוק נתניהו בניהול המדינה לטובתו האישית ולא לטובת האזרחים.

 

האחרון? תחקיר מירי רגב (2024)

תחקיר אחד יותר מדי? יתכן שהכתבה החשובה והמקוממת על שרת התחבורה ועל קרקס הקונספירציות והפרוטקציות שמנהלות אותה, לצד ההתמקדות המוחלטת בשיקולים זרים ועניינים אישיים, הייתה מבחינת נתניהו וכנופייתו הקש האחרון שהוביל להדחתו של דרוקר מהרצועה של 19:00 בערב. דרוקר עשה את זה לא בשבילו, אלא בשבילנו; הוא הביא כהרגלו מידע שגרם לכך שאנחנו רואים ביתר בהירות את האנשים שמנהלים את חיינו. בין אם זה נתניהו, משפחת שרון, ליברמן, עופר עיני או מירי רגב – דרוקר נמצא שם, בנקודות המכריעות כדי להגיד את האמת. במדינה מתוקנת ונורמלית הוא היה גיבור. בישראל של 2024 הפרס שהוא מקבל הוא הדחה. מהאנשים האלה זה אות כבוד של ממש. האמת של דרוקר תמיד תהיה חזקה יותר ממכפישיו.