איזה מתח: כשסרט בן 80 שנה מנצח את נטפליקס
למה לעשות עיבוד קולנועי חדש לספר שהיצ'קוק כבר הסריט באופן מושלם? גם אם יש סיבות טובות, "רבקה" של נטפליקס נופל הרבה מתחת לרף שהמאסטרו של המתח הציב לו (ואפילו בסוגיה הפמיניסטית)
רבקה הוא שמה של אשתו המתה של מקסים דה ווינטר, שמטילה צל ענק על אשתו החדשה – דמות חסרת שם וזהות. אין מטאפורה טובה מזו ליחסים בין העיבוד הקולנועי הראשון והמופתי לספרה הגותי של דפנה דה מוריה, לבין העיבוד החדש וחסר הזהות שעלה אתמול בנטפליקס.
העיבוד הקולנועי מ-1940, שנוצר שנתיים אחרי שהספר יצא לאור, היה סרטו ההוליוודי הראשון של אלפרד היצ'קוק האנגלי. אף שלא קיבל יד חופשית מהמפיק הדורסני דיוויד או. סלזניק, היצ'קוק זכה לעבוד עם תסריט משובח וברא קלאסיקה קולנועית שליחה לא נס כלל וכלל. פרט טריוויה – האוסקר לסרט הטוב ביותר הלך לסלזניק, ששנה לפני כן זכה גם על "חלף עם הרוח", והיצ'קוק מעולם לא זכה בפרס על אף סרט שביים.
אז למה צריך עיבוד חדש? כי הסרט הישן צולם בשחור לבן ואנשים היום רוצים צבע. סיבה נוספת, שהיתה אמורה להיות משכנעת יותר, היא שבגלל קוד ההפקה (צנזורה פנימית שהאולפנים בהוליווד כפו על עצמם בשנות השלושים) גילוי מהותי לקראת סוף הספר עבר שינוי מהותי בדרך למסך, ואילו הסרט החדש, המשוחרר מהמגבלות המוסרניות ההן, יכול לחזור לעלילה המקורית שרקחה דה מוריה. אלא שלמרות השינוי הכפוי, היצ'קוק ביים גם את הסצנה המדוברת כל כך הרבה יותר טוב.
על הנייר, בן וויטלי, שצבר מוניטין כיוצרם של סרטי אימה דלי תקציב רצחניים ושנונים ("Sightseers", "Kill List"), דווקא נראה כמו בחירה מעניינת לתפקיד הבמאי של העיבוד העדכני. אבל הוא עובד כאן עם טקסט תקופתי שבו האימה היא יותר פסיכולוגית מאשר פיזית, והוא אינו מצליח להשאיר חותם. אפשר לומר שכמו הגיבורה שלו וויטלי הלך לאיבוד במנדרלי.
הלוקיישנים מרהיבים – במקום מיניאטורות שהורכבו באולפן בהוליווד, וויטלי צילם במונקו ובבית אחוזה מפואר בדרום אנגליה. הבעיה היא שאין לו תפיסה ברורה של הדרמה, ונראה שדווקא הניסיון לכוונן מחדש את הדמויות כדי שיתאימו יותר לימינו היה בעוכרי הסרט התפל הזה.
בגרסת היצ'קוק, האלמן העשיר מקסים דה ווינטר גולם על ידי לורנס אוליביה כגבר צופן סוד, אובדני וגם שרמנטי מאוד. כשהוא מחזר אחרי הצעירה התמה שתהפוך לאשתו השנייה (ג'ואן פונטיין), הוא עושה זאת כנמר המכתר צבייה מבוהלת. מסיבות שיובנו בהמשך, הוא רוצה שתישאר ילדה שתולה בו עיניים מעריצות. הוא חושש שתתבגר ותהפוך אישה העומדת על דעתה, ולכן הרומנטיקה המדומה של החלק הראשון של הסיפור, המתרחש במונטה קרלו מוצפת השמש, צופנת בחובה את האיום של החלק השני, המתרחש באנגליה.
ארמי האמר ("קרא לי בשמך"), לעומת זאת, נראה כמו דוגמן בחליפה קיצית בצבע קש והופעתו חלבית לחלוטין. זאת טעות רצינית בליהוק ובקונספט של הדמות. לצידו, ברוח הימים האלה, לילי ג'יימס ("אחוזת דאונטון") מעצבת את הגיבורה חסרת השם כאישה יותר נועזת ומתריסה מזו שתוארה בספר ובסרט הקודם. אלא שזה הולך נגד המורכבות הפסיכולוגית של הדרמה. גם העובדה שג'יימס שחקנית יותר מוכשרת מהאמר מפרה את האיזון בין דמויותיהם, ומרוקנת את הדרמה של יחסיהם מתוכן.
במקום לבנות סצנה אחת טובה שתעביר לנו בצורה משכנעת את המשיכה המתפתחת בין השניים, וויטלי מספק לנו מונטאז' קלישאתי של דייטים בנופי גלויה (כולל סקס על חוף הים, רחמנא ליצלן) וזה תמיד נראה כמו התחמקות מהתמודדות עם הדבר האמיתי. כך יוצא שתהליך ההתבגרות שעוברת הגיבורה בסרט מ-1940, על אפו ועל חמתו של בעלה, בסופו של דבר יותר פמיניסטי מה"תיקון" שהוכנס בדמותה בגרסה החדשה.
היחידה שמצליחה לעצב דמות בעלת תוכן היא קריסטין סקוט תומאס כגברת דנברס, סוכנת הבית הנאמנה לאדוניתה הקודמת. בגילומה הבלתי נשכח של ג'ודית אנדרסון, האובססיה המטורפת של גברת דנברס לרבקה פוענחה כנושאת גוון לסבי, פרשנות שנתמכה על ידי הבימוי הרומזני של היצ'קוק. סקוט תומאס מגישה הופעה מאופקת יותר ומעצבת את דנברס כאישה בודדה שלא היו לה יותר מדי אפשרויות בחיים, גם כתוצר של החברה האנגלית המעמדית.
את חסרון הדרמה בין הדמויות וויטלי מנסה למלא בסמלים צופני רעה – להקת ציפורים שחורות בשמיים, דימוי מצויר של ציפור בכלוב, וגם כמה חזיונות אימה הטורדים את שנתה של הגיבורה. זה לא שאין בסרט דימויים יפים – אחד מרשים במיוחד מגיע ממש בסוף – אבל הם מתפקדים כמו תכשיטים על בובות בחלון ראווה ואינם מצליחים לייצר אווירה. כל השלבים בעלילה המתעתעת של הספר נמצאים על המסך, וגם המשפטים המפורסמים (בהם הצעת הנישואים האדנותית), אבל הם נשמעים חלולים, כי ככה זה כשמחליפים דמויות בבובות.
★★☆ 2.5 כוכבים
Rebecca בימוי: בן וויטלי. עם לילי ג'יימס, ארמי האמר, קריסטין סקוט תומאס, אן דואד. בריטניה 2020, 121 דק'