רוקח שוק: רפורמה בנמלים

רוקח שוק, מסעדתו החדשה של השף המוכשר אייל לביא, נפתחה באופן "ספונטני ולא מתוכנן". לצערה, מרגישים את זה

צילום: אנטולי מיכאלו
צילום: אנטולי מיכאלו

למסעדה

אחת השאלות המהותיות ביותר בתחום ביקורת המסעדות היא כמה ימי חסד צריך לתת למסעדה לפני שכותבים עליה. יש כאלה שגורסים שמהרגע שמסעדה פתחה את דלתותיה לקהל הרחב היא ראויה להיבחן בזכוכית מגדלת ובשפיץ של קיסם, וזה לגיטימי בהחלט. החוק הפרטי שלי נותן למסעדה 30 יום להתארגן על עצמה. האמת היא שרוקח ים, אשר נפתחה לפני חודש וקצת, לא הייתה ממש בתוכניות שלנו, אבל החיים גלגלו את החרגול ואותי בתחילת השבוע לנמל תל אביב, ושם נזכרתי בידיעות על פתיחת המסעדה החדשה של השף אייל לביא.

חתיכת שדרוג עשה לביא בשנה האחרונה. האיש שהיה תמיד מזוהה עם מסעדה אחת – בתחילת הדרך עם פסטיס בשד' רוטשילד ובהמשך עם רוקח 73 – פתח בתחילת הקיץ שעבר את רוקח ים בנמל יפו וכעת את רוקח שוק שמחליפה את מסעדת הטאפאס של האחים ירזין בפתח שוק האיכרים בנמל תל אביב. אימפריה. באחד הראיונות שלביא נתן עם פתיחת המסעדה הוא העיד ש"זה היה מהלך ספונטני ולא מתוכנן". למרבה הצער זה בהחלט מורגש. אף שהמקום מוגדר כסוג של בר, החלל הפנימי, המיותם והמואר, לא עורר בנו חשק לשבת בו והובלנו לשולחן בחוץ. האמת, סידור לא רע לעונה הזאת של השנה. בניגוד לפנים המדכדך, בחוץ רוב השולחנות היו תפוסים. בליל השפות הזרות והבריזה הנעימה גרמו לנו להרגיש לרגע קט כאילו אנחנו באיזה חוף בדרום איטליה או ביוון, בלי הקטע של שרפת בניין הפרלמנט. אלא שכשהתפריטים הוגשו והמלצרים ניגשו, הוחזרנו בדיוק למקום שבו נולדנו. כשמלצר אחד קורא לך "אח שלי" ומלצר אחר אומר "אבויה, אז מה מזמינים?", כל הפנטזיות האסקפיסטיות מתרסקות ברעש גדול על המזח של חולדאי.

הביקור הנוכחי לקה במיוחד בענייני שירות, אבל לא רק. זה התחיל בהזמנת יין: רצינו פינו גריג'ו של אלגריני אבל התברר שהוא אזל. בתפריט שמציע מראש מבחר כה מדולדל של יינות לבנים – חמישה במספר – זה פשוט לא מתקבל על הדעת. בבר של מאכלי ים באוריינטציה איטלקית ודרום צרפתית, יינות לבנים, במיוחד קלילים ויבשים, אמורים להיות העיקר. לצערנו אזלו גם אויסטרים שבהם כה חשקנו. הפתיחה המקרטעת הובילה אותנו לבחור ברוזה של אלגריני לצד סלט וברוסקטה. סלט פנצנלה עם פקורינו, ביצה חצי קשה ואנשובי היה נחמד. ברוסקטה של ארטישוק צרוב, גורגונזולה דולצ'ה, זיתים וערמת עלי רוקט כבר הייתה הרבה פחות. ברוסקטה היא מנת פינגר פוד קלאסית. היא אמורה להיות קטנה וניתנת להרמה בקלות בשתי אצבעות. זו שלנו כלל לא הייתה ברוסקטה, אלא מעין חצי ג'בטה צרובה שהונח עליה סלט ירוק. כשניסינו לחלוק אותה, התברר שהסכינים הקהות לא מסוגלות לכך. עניין הכלים הלא מתאימים עוד יחזור במערכה השנייה. בינתיים התחלנו להסיק מסקנות.

אייל לביא הוא איש יקר ושף מוכשר, שעל שמו רשומות כמה מנות דגל עוד מימי פסטיס העליזים. זה המקום שבו החלטנו ללכת על בטוח – אל המנות המוכרות. את הסיבוב השני בחרנו לפתוח בקפוצ'ינו ביסק סרטנים, מנה שמן הסתם מודפסת בגאון על כרטיס הביקור של לביא, ולאחר מכן בעוד שתי קלאסיקות: בויאבז ומול פריט. הביסק, שהוגש בספלי אספרסו, היה כצפוי ריחני ונפלא. גם מנת המולים שאודו בשום ויין לבן והוגשו לצד קערית צ'יפס בצורת קוביות הייתה מצוינת. אבל מנת הבויאבז הבהירה בדיוק איפה המקום נמצא. מתברר שאותם מולים נפלאים שהופיעו גם במחבת הבויאבז היו פרי הים הטרי היחיד על השולחן. זה בסדר, אנחנו מקבלים בהבנה מסעדות עממיות שמגישות מנות מבוססות פירות ים משקיות מיובאות ובמחירים סבירים. רק מה שאנחנו מבקשים זה שיהיה איך לאכול אותם. באופן תמוה לא הוגשו לשולחן כפות, כך שנאלצנו לדלות את השרימפס והקלמרי עם מזלג. את המולים מצצנו בהנאה רבה בעזרת האצבעות, אלא שאז גילינו שגם אין על השולחן מפיות. לאחר שהצלחנו לתפוס את אח שלנו, ביקשנו כפות, מפיות ולחם, שהגיע עם סכין חיתוך אימתנית שנזקקנו לה נואשות בשלב הברוסקטה. עכשיו באים? למרבה השמחה טירמיסו טעים ושני אספרסו כן הוגשו עם כפיות, ובזמן הנכון. מה שאומר שעם קצת מאמץ לרוקח שוק עוד יש תקוות.

התענוג

אוכל: טאפאס ים

מחיר: בינוני־יקר

שירות: לבבי אך לא מקצועי

שירותים: נקיים ונוחים

גישה לנכים: יש

חניה: סמוכה בתשלום

 

חשבון

סלט פנצנלה – 42 ש"ח

ברוסקטה ארטישוק – 42 ש"ח

קפוצ'ינו סרטנים – 28 ש"ח

מולים ביין לבן – 64 ש"ח

מחבת בויאבז – 62 ש"ח

טירמיסו – 34 ש"ח

לחם – 16 ש"ח

בקבוק רוזה אלגריני – 94 ש"ח

בקבוק מוגז גדול – 27 ש"ח

2 אספרסו קצר – 18 ש"ח

סה"כ: 367 ש"ח