טעם של החמצה: "רחל מאופקים" הוא פספוס גדול של סיפור גדול

אירועי השנה ל-7 באוקטובר הם פלאשבק לא רק למה שקרה, אלא גם למה שהרגשת. ואני זוכר היטב את איך שהרגשתי פוסט האסון הנוראי הזה – את ההשתבללות בבית, את חוסר החשק לכל דבר בעולם, את הדיכאון והמשבר האישי. ואני זוכר גם את רחל אדרי. את הרגע הזה שבו היא עלתה על המסך, בעיצומם של משדרי החדשות הבלתי נגמרים, וסיפרה את סיפורה המדהים על הדרך שבה חמקה מהשבי, מול המחבלים, בתושיה אין קץ ובגבורה גדולה. זה היה רגע שבו ראינו כולנו איזשהו ניצוץ של אור – מישהי שידעה לעמוד בתנאים הכי קשים ולשרוד.

>> המדינה החדשה כבר כאן. יוסי מזרחי לא מסכים לקבל אותה
>> למירי רגב לא היה סיכוי. טקס הזיכרון הלאומי הביס אותה

וכבר כששמענו את המונולוג הבלתי נתפס ההוא, ידענו שמתישהו יעשו מזה סרט. השבעה באוקטובר הוליד אחריו לא מעט יצירות דוקומנטריות (ועלילתיות) ועוד ייצר כאלה בעתיד, אבל "רחל מאופקים" הוא סרט שחיכינו לו. הסרט הדוקומנטרי של כאן 11 הוא יצירה של זהר וגנר ("סבוי"), אבל קשה להגיד שהיא עמדה מאחורי המצלמות לבדה – אדרי, שסיפרה את הסיפור, לקחה פיקוד גם על תהליך ההפקה. והיה בזה משהו מרענן.

הסאבטקסט של הסרט הוא "רחל אדרי מספרת את הסיפור בעצמה". אין כאן קריין יודע כל, או מספר שלוקח אותנו יד ביד – היא עצמה מנהלת את העניינים פריים אחרי פריים. זה קודם כל הסרט שלה, והבחירה הלא מובנת מאליה – היא משהו ששווה לתת לו כבוד (ואולי גם מסבירר למה הסיפור שלה נעדר מ"היום שלא נגמר", ההפקה הגדולה של כאן 11 על ה-7.10. רצו לתת לסיפור את הפוקוס שלו).

"רחל מאופקים" הוא קודם כל סרט ששובר – שוב ושוב – את הקיר הרביעי. כלומר, הוא לא סרט דוקו קלאסי, ואפילו לא סרט דוקו-דרמה מהסוג המוכר (ע"ע הסדרה על עוזי משולם, גם היא תוצרת התאגיד, ששילבה משחק עם קטעים דוקומנטריים קלאסיים). יש כאן כל הזמן הליכה אל מאחורי הקלעים, אל תהליך העבודה, אל הרגעים שבהם אדרי מכווננת מחדש את הצלמים, העורכים והשחקנים כדי שיתאימו כמה שאפשר לסיפור המקורי שלה. עד כדי כך, שלעתים לא ברור לך מה הסרט הזה רוצה להיות.

את הסיפור הזה אפשר היה לספר בדרך הרבה יותר פשוטה: להסתמך על התיעוד האובייקטיבי, להשתמש בעדות של רחל עצמה (ובני משפחתה), וזהו. אפשר היה גם לשלב את ההמחשה (כאשר מירב גרובר הנהדרת מגלמת את רחל ואלברט אילוז את בעלה דוד), על משקל יצירות קודמות שהיו גם וגם. אבל הערבוב הבלתי פוסק בין הסיפור עצמו, לבין הקאטים לעבר אדרי עצמה וצוות ההפקה והאיפור – והשיחות בין אדרי לגרובר, שדווקא היו מקסימות – מייצר בלבול. התחושה היא שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רואים, וזה פוגם בסיפור עצמו – שבהחלט שווה התייחסות דרמטית.

מרוב ניסיונות לייצר משהו חדשני שעוד לא ראינו, או לבלוט בנוף של מבול היצירות שמגיעות אלינו שנה אחרי היום ההוא – יש תחושה שהסרט של וגנר לא מוצא את הידיים והרגליים. זה בהחלט מאכזב ועושה עוול לסיפור המטורף שאדרי הביאה למסך. נדמה לי שנתוני הבסיס ההתחלתיים, הפשוטים, היו יכולים בקלות לדבר בעד עצמם. הם מספיק מעניינים ומדהימים.

ובכל זאת, היו שם רגעים אותנטיים שכנראה שווים אפילו את הבלבול הזה. השיחה החברית בין גרובר לאדרי הייתה שוברת קרח נהדרת – בגלל שגרובר חיפשה להבין את אדרי, פשוט כדי לגלם אותה יותר טוב, והצליחה לאפשר לה לספר את הסיפור שלה ללא מגננות. זה עשה טוב לסרט. גם הרגעים שבהם אדרי נשברה, וסיפרה על בעלה דוד (שנפטר ארבעה חודשים אחרי אותו אירוע מסוייט) – היו רגעים שכנראה לא היינו רואים בסרטים אחרים. אבל בסוף יש כאן תחושת פספוס: זהר וגנר היא יוצרת דוקומנטרית מצוינת ומוערכת והיא קיבלה לידה סיפור שאין כמוהו בעולם – מבחינת המשמעות ההיסטורית והמקרה הבלתי נתפס. ובסופו של דבר, אחרי לא מעט קידומים, התוצאה חלקית מאוד לא מספקת את התשובה המלאה לשאלה "מה קרה שם".

מעל הכל, יש תחושה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה לגבי אדרי. קצת כמו פסטיבל נובה, שכבר זכה לשלושה סרטים דוקומנטריים ויתועד כנראה ביצירות נוספות בעתיד, גם הסיפור של אדרי עוד יקבל את הכבוד לפיצ'ר משלו. כזה שבו הסיפור יועבר בצורה מקיפה יותר מ-54 הדקות של הסרט הקצר יחסית שקיבלנו בפריים טיים של התאגיד. בינתיים קיבלנו תיעוד לסיפור יוצא דופן של אישה גדולה מהחיים, שהוא עוד תיעוד של היממה המשוגעת והדרמטית שהיא ה-7.10, ואולי גם איתות מסוים של תקווה. אדרי יצאה מהגיהנום המוחלט כשהיא בחיים, מתפקדת ואפילו מצחיקה. אולי גם אנחנו נוכל לצאת מתישהו מהגיהנום הקטן שלנו, חזקים ממה שנדמה לנו.