בראד פיט – יש. קליעים – יש ויש. רכבת? ובכן…
"רכבת הקליע" הוא בדיוק מה שהיינו צריכים בעונה הזאת, קומדיית אקשן קלילה עם מספיק פאנצ'ים בין אגרוף לאגרוף. ובראד פיט. אם הוא רק היה משקיע קצת יותר וסוחט את המירב מהסביבה שלו, הסרט הזה היה יכול להיות קטר אמיתי. מה שזה לא אומר
אני אוהבת סרטי רכבות. זה אתר התרחשות מלא פוטנציאל, שדוחס הרבה אנשים זרים לתוך שטח מצומצם – כמו במת תיאטרון שנמצאת כל הזמן בתנועה. כידוע, אחד הסרטים הראשונים שהוקרנו אי פעם בפני קהל היה "רכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר משנת 1895 (מספרים שהוא גרם לאנשים לברוח מכיסאותיהם מחשש שהרכבת תצא מהמסך ותדרוס אותם). וב-1903 יצא למסכים המערבון הראשון "שוד הרכבת הגדול" של אדווין ס. פורטר, שהיה ללהיט הקופתי הכי גדול של ראשית ימי הקולנוע. משהו בעוצמה של התנועה של שרשרת הקרונות המובלים על ידי קטר, אפקטיבי יותר מכל כלי תחבורה אחר. אחר כך באו סרטי רכבת נהדרים באורך מלא, כמו "הגנרל" של בסטר קיטון, "הגברת נעלמת" של היצ'קוק, "רכבת לדרג'ילינג" של ווס אנדרסון ו"רכבת הקרח" של בונג ג'ון-הו, ועוד רבים וטובים (אני בכוונה מתעלמת מ"רצח באוריינט אקספרס" של קנת בראנה).
סרט הרכבת החדש, "רכבת קליע", בהחלט לא ייזכר כאחד הגדולים בז'אנר, אבל הוא מהנה כסרט קיץ שמאוד משתדל, ודי מצליח, להיות מגניב. זה אחד מהמוני סרטי האקשן שבמסורת שבין סירנו דה ברז'רק לג'ון מקליין, המנסים לשלב הרבה התחכמויות בין המכות והיריות, והפעם זה נשמע פחות מאומץ מבדרך כלל. "רכבת הקליע" מבוסס על ספר יפני מהולל מ-2010 שכתב קוטארו איסקה. הוא מספר על כמה מתנקשים מקצועיים שמתנגשים זה בזה ברכבת המהירה שדוהרת מטוקיו לקיוטו. באופן טבעי, הדמויות המקוריות הן יפניות. בסרט ההוליוודי נשארנו רק עם אב ובן יפניים, וכל השאר הם כוכבים (וכוכבת) מערביים. ברוח הזמן, הליהוק המגוון (לבן, שחור, היספני, אישה) עורר צקצוקים דווקא משום שאתר ההתרחשות נשאר יפני – ואם כך, למה המתנקשים נראים כמו בראד פיט ואהרון טיילור ג'ונסון? אבל אם נשים את הטרוניה הזו בצד, צוות השחקנים הוא הקלף החזק של הסרט.
פיט לגמרי באלמנט שלו כמתנקש המכונה ליידיבאג (פרת משה רבינו) המקבל הוראות בטלפון מהסוכנת שלו (אם תזהו את הקול, לא תופתעו בסוף הסרט). הוא מגויס למשימה פשוטה – לעלות על הרכבת, לאתר שם תיק מסמכים מוכסף, ולהביא אותו ליעד מסוים. אלא שהתיק, כך מתברר, נמצא באחריותם של צמד מתנקשים אחרים, לימון (בריאן טיירי-הנרי מ"אטלנטה") ומנדרינה (טיילור-ג'ונסון), שכל הזמן מתווכחים זה עם זה (כמה קורבנות השארנו מאחור במשימה בבוליביה – 16 או 17?). עוד נמצאים שם המתנקש יואיצ'י קימורה (אנדרו קוג'י, היפני שבחבורה) שהגיע לרכבת לנקום במי שדחף את בנו הקט מגג של בניין, ומופתע לגלות שמדובר במתנקשת המציגה עצמה כתלמידת בית ספר תמימה (ג'ואי קינג מסדרת סרטי הנוער "דוכן הנשיקות"). גם הראפר הפורטוריקני "באד באני" עולה על הרכבת עם תשוקת נקמה, ויש עוד כמה כוכבים שאינם מופיעים על הפוסטר, ולכן לא אחשוף כאן את זהותם.
פרט לכרטיסן ומוכרת משקאות, הרכבת השועטת בין התחנות כמעט ריקה מנוסעים רגילים. זה מעורר תהייה עד שבשלב מסוים נאמר לנו שמישהו רכש את כל הכרטיסים. היעדר הנוסעים מאפשר למתנקשים שהוזכרו למעלה, ולאלה שלא, לפעול באופן די חופשי. לכל אחד, כך נראה, יש משימה אחרת, והם מסתבכים זה לזה בין הרגליים. ויש גם נחש ארסי.
טיילור-ג'ונסון וטיירי-הנרי מתגלים כצמד קומי מוצלח, ואחרי הסרט הם יכולים לצאת לסיבוב הופעות. בכלל, טיילור-ג'ונסון הולך ומתגבש כשחקן אופי משובח עם חזות של כוכב. גם קינג נהדרת כנערה המניפולטיבית והמאוד מחוכמת (במקור הספרותי מדובר בנער), שמצליחה לבלבל את כולם עם העמדת הפנים סטייל טוויטי בירד שלה. התחבולה העלילתית החוזרת היא שהעצירה בתחנות שבדרך מאוד קצרה, ולכן הדמויות לא מצליחות להשלים את משימותיהן ולרדת מהרכבת.
על הבימוי חתום דיוויד ליץ', שחתום על "פצצה אטומית" ו"דדפול 2". הוא מביא לכאן את אותו הומור אגרסיבי ומלא קריצות שנורא מנסה להיות מגניב. הפעם, כאמור, זה עובד יותר טוב, אולי גם בגלל הבסיס הספרותי האיתן. הבחירות המוזיקליות שנונות (יריות על רקע אנגלברט המפרדינק), והאקשן טוב. כוכב אורח שצץ משום מקום בתפקיד נוסע תמים מקבל את הצחוקים הכי גדולים, אבל האמת היא שחסרון נוסעים נוספים מונע מ"רכבת הקליע" להיות סרט רכבת אמיתי. גם המהירות שבה נעה הרכבת אינה מנוצלת עד לסיקוונס הסיום. שעתיים ושש דקות זה יותר מדי בשביל סרט שכל מטרתו לבדר אותנו באמצעות שילוב של אלימות מבודחת ובדיחות אלימות, אבל חלקם נרחבים ממנו אכן מבדרים (ויש לציין שבהקרנת העיתונים התרגום שהוצמד לסרט היה גרוע באופן יוצא דופן. נאמר לי שהוא יתוקן בהקדם האפשרי. דווחו מה גיליתם).
3.5 כוכבים
Bullet Train בימוי: דיוויד ליץ'. עם בראד פיט, אהרון טיילור-ג'ונסון, בריאן טיירי-הנרי, ג'ואי קינג, מייקל שאנון. ארה"ב 2022, 126 דק'