סם שפיגל: בית ספר להשפלות ואביוז

אין מילה ממש טובה לאביוז Abuse בעברית. או אולי יותר נכון, אין מילה ממש מדויקת למצב הזה שבו מישהו מתעמר בך, מקטין אותך ובעיקר פוגע בך. התעללות תמיד נשמעה לי מילה קשה מדי, משהו אחר, אלים, אכזרי יותר. כשמישהו מתעלל זו אלימות ברורה ונוכחת. לאביוז יש טבע אחר.

כל מהותו של האביוז הוא טבעו החמקמק-לכאורה: האם באמת התאכזרו אלי עכשיו? האם פגעו בי? האם הקטינו אותי? לא פעם אתה חושב שזה לא נורא, או אולי שזה אתה ומגיע לך, ותמיד תמיד יש את הקלות שבה אנשים מסביב פוטרים את ההתנהגות המשפילה והמקטינה הזו, מצדיקים אותה, מנפנפים אותה ב "boys will be boys" או "ככה הוא, אבל הוא עושה את זה כי הוא דואג לך". זה קשה וזה מבלבל, בייחוד כשאתה צעיר, או חדש במקום או לא יודע. וזה לא עוזר שאנחנו גדלנו בבתי ספר שהיה מותר למורים להיות כאלה, שהיה מותר להם לזלזל ולהשפיל ולהקטין, וזה לא עוזר שהיינו בטירונות ובצבא, שם כמעט חובה להיות כאלה.

הייתי בכמה וכמה מערכות כאלה בחיי. נתקלתי בכמה וכמה אנשים שהפכו את ההשפלה, ההקטנה והאלימות הפסיכולוגית לשיטת הפעולה שלהם, אנשים שהיו צריכים להיות מועמדים במקומם מזמן, ובמקום זה זכו להכרה ולכבוד. גם כשכולם ידעו, למעלה ולמטה, כמה אנשים הם דורסים בדרך, ועדיין נפנפו את זה הצידה בתנועת יד: "כן, הוא איש קשה, אבל…".
איש לא פקפק לרגע שזה לא בסדר. איש לא שאל אותי אף פעם איך אני מרגיש. איש לא הקשיב לאנשים שנרמסו, אבל, וזו הסיבה שאני כותב פה את זה – גם אני שתקתי. שתקתי והמשכתי הלאה. אותם אנשים שפגעו בי המשיכו (וממשיכים) לפגוע באחרים, ומעולם לא חשבתי לכתוב על זה פוסט, או לנסות לשנות את זה בדיעבד, או לפעול.
המשכתי הלאה.

ביה"ס סם שפיגל. המחזור המסיים הנוכחי החליט לא לשתוק יותר

הייתי תלמיד בסם שפיגל בין 1996 ל2001 (לשאלה למה זה לקח כ"כ הרבה זמן יש קשר לפוסט הזה אבל זה נושא אחר). למדתי שם המון – סם שפיגל היה בית ספר שהשקיע המון משאבים בתלמידים שלו: צילמנו בפילם יקר, ערכנו על המחשבים הכי משוכללים, למדנו עם המורים הכי טובים. אבל מעל לכל הייתה דמותו של רנן שור, ורנן שור היה, לתלמידים רבים מנהל מקטין, משפיל ופוגע. כולנו ידענו את זה, כולנו ראינו את זה, רבים מאיתנו חוו את זה. כולל אני.

אני מנסה לכתוב פה את הפרטים של מה שעברתי, זה חשוב, נכון? זה הרי לב העניין. אבל כל פעם שאני מתחיל לכתוב אני חושב לעצמי: מה אתה מתלונן? מה אתה מטנף? אז הוא קצת לא היה נחמד אלייך, אז לפעמים הוא צעק אלייך והוא לא אהב את הסרטים שעשית, ועכשיו אתה כותב על זה פוסטים בפייסבוק? אתה לא מתבייש? אני יודע שהקול הזה זה הקול שמאפשר לאנשים האלה לשגשג, ועדיין – הוא קול מאוד משכנע. מה גם שאני ממש לא ספגתי מרנן את האמירות הגרועות ביותר או היחס המשפיל ביותר. שמעתי וראיתי סיפורים קשים בהרבה משלי. אבל כן – מערכת היחסים שלי עם מנהל בית הספר לקולנוע שבו למדתי היו מושתתים על פחד ועל השפלה. ושום מערכת יחסים לא צריכה להיות מבוססת אל פחד והשפלה, בוודאי לא מערכת יחסים שבין מורה לתלמיד.

אז מה אני מתלונן – זה משהו קטן, נכון? לא קרה כלום. אבל זה גם כוחני, ומשפיל, ומקטין. זה לקחת איש צעיר ופגיע, שלך יש המון כוח עליו, ולדרוס אותו עוד קצת. אז זה כאילו כלום – רק עוד רגע קטן משלל רגעים קטנים שבהם פעם אחר פעם הסבירו לי ולאחרים שאנחנו לא חשובים, שאנחנו לא שווים, שאנחנו לא נראים

הנה זכרון אחד: אני מגלה שעומד להיות ערב של סרטים תיעודיים של בית הספר, שבו מוקרנים כל הסרטים שהופקו באותה שנה. כולם – חוץ מסרט הגמר התיעודי שלי. רנן לא אהב את הסרט וכמובן ששמעתי על זה לא מעט. איש לא עדכן אותי שיהיה ערב כזה ואיש לא עדכן אותי שאני לא אוקרן ועד שפורסמו מודעות לא ידעתי. ואני רציתי להיות בערב הזה. חשבתי שאני זכאי להקרין את הסרט שלי מול קהל, שזה חלק מהתהליך הלימודי שאני אמור לעבור ובכלל – רציתי שאנשים יראו את הסרט שלי. אז קבעתי עם רנן שיחה אישית, אולי הראשונה בארבע השנים שהייתי שם.

ואני זוכר את הישיבה ליד משרד המנהל בסם שפיגל.
הדלת פתוחה, הוא רואה אותי, הוא יודע שאני שם והוא יודע שאני מחכה, והוא עושה אלף אחד דברים אבל לא מכניס אותי פנימה. המועד לשיחה עבר מזמן, ואני לא יודע מה לעשות. אני גם ככה מרגיש חסר בטחון, אני גם ככה מפחד, ואני לא יודע מה לעשות. אני שואל את המזכירות והן מושכות בכתפיים: "תחכה".
הוא לא פגש אותי באותו היום. הייתי צריך לקבוע שוב. אז מה אני מתלונן – זה משהו קטן, נכון? לא קרה כלום. האיש עסוק, אחרי הכל. אבל זה גם כוחני, ומשפיל, ומקטין. זה לקחת איש צעיר ופגיע, שלך יש המון כוח עליו, ולדרוס אותו עוד קצת. אז זה כאילו כלום – רק עוד רגע קטן משלל רגעים קטנים שבהם פעם אחר פעם הסבירו לי ולאחרים, שאנחנו לא חשובים, שאנחנו לא שווים, שאנחנו לא נראים.

האם יש משהו חשוב יותר למורה מאשר היכולת לראות? האם יש משהו חשוב יותר למורה לאמנות מאשר היכולת לראות, ולקבל, ולטעת בטחון? לתת יד כשצריך עזרה לטפס ולתפוס כשנופלים? בית ספר לאמנות לא צריך להכין את התלמידים שלו לחיים בחוץ על ידי סימולציה של כל הגועל שהם יפגשו שם. לא לזה הוא נועד. בית ספר לאמנות צריך ללמד את התלמידים שלו וטכניקה ומחשבה, ובעיקר לעזור לתלמידים שלו למצוא את הקול שלהם.
את זה אי אפשר לעשות במקום שאפילו חלק מהתלמידים בו חווים פחד והשפלה.

הנקודה היא שאיש כזה, שמשתמש בכלים כאלה, שזו דרכו עם אנשים צעירים שבחרו להיות תלמידיו, לא היה צריך לנהל בית ספר ובוודאי לא בית ספר לאמנות ובטח לא כל כך הרבה שנים. הנקודה היא שכולם ידעו, ופטרו את זה בככה זה, וזה רנן, ולא נורא

בסם שפיגל שאני למדתי בו, אסור היה לטעות. צריך היה לעשות סרטים טובים ואם הסרט שלך לא היה לטעמו של אדם אחד ויחיד, רנן שור, בזה זה היה נגמר. לא היה תהליך לימודי סביב טעויות, לא היה עידוד למציאת קול פנימי גם במחיר ההכרחי של גמגומים. משנה ב' הציפיה הייתה לסרטים שיביאו פרסים. בסם שפיגל שאני למדתי בו מי שנפל – נפל, ולפעמים מי שהיה על הרצפה, אם בכוונה ואם בטעות, קצת דרכו עליו. וזה מה שהרגשתי שם, כשישבתי מול המשרד של רנן שור, מחכה שמישהו יתייחס אלי.

בסופו של דבר הסרט שלי הוקרן וזכה לתגובה מצויינת (לא תאמינו, אבל מחיאות כפיים של אולם שלם בסינמטק ירושלים יכולות לשנות אפילו את הדעה של רנן שור על סרט שיותר משנה הוא הסביר לי שהוא כשלון) אבל זו לא הנקודה כלל. הנקודה היא שאיש כזה, שמשתמש בכלים כאלה, שזו דרכו עם אנשים צעירים שבחרו להיות תלמידיו, לא היה צריך לנהל בית ספר, ובוודאי לא בית ספר לאמנות, ובטח לא כל כך הרבה שנים.
הנקודה היא שכולם ידעו, ופטרו את זה בככה זה, וזה רנן, ולא נורא. הוא הקים את בית ספר ותראו כמה בוגרים מוצלחים וכל זה. זה מה שהיה חשוב. כולם נפנפו את היד ואמרו "כן, הוא איש קשה, אבל…" וזה כולל את מי שהיה צריך לפקח על כל מה שקורה שם, אנשי הוועד המנהל. כל עוד בית ההפקה של סם שפיגל המשיך לייצר סרטים שהצליחו העולם וכל עוד רנן הביא פרסים בינלאומיים לבית הספר, למי אכפת שהוא קצת, אתם יודעים, קשוח בקצוות? למי אכפת שאנשים בוכים אחרי שהוא מדבר איתם? כן. הוא איש קשה. אבל.

בית ספר לאמנות לא צריך להכין את התלמידים שלו לחיים בחוץ על ידי סימולציה של כל הגועל שהם יפגשו שם. לא לזה הוא נועד. בית ספר לאמנות בעיקר לעזור לתלמידים שלו למצוא את הקול שלהם. את זה אי אפשר לעשות במקום שאפילו חלק מהתלמידים בו חווים פחד והשפלה

אז אם הדיווחים מדוייקים ורנן פורש בגלל שהמחזור המסיים הנוכחי בסם שפיגל החליט לא לשתוק יותר אחרי התפרצות מכוערת במיוחד, אני רוצה להגיד להם כל הכבוד. באמת. ריספקט. אני יודע כמה זה מפחיד וכמה זה נראה כאילו מדובר בעובדת חיים בלתי ניתנת לשינוי שאין טעם להילחם בה. ואני שמח שזה קרה, ואני מבואס שזה קרה אחרי הרבה יותר מדי זמן ושאני לא עשיתי דבר כדי להעיר תשומת לב למה שקורה במקום שבו ביליתי כל כך הרבה שנים ולא ביקרתי אפילו פעם אחת מאז.

סם שפיגל אולי יזכו בפחות פרסים (אני מקווה שהם יצאו מהאשליה שככה מודדים בית ספר טוב לקולנוע) אבל מהרבה בחינות אחרות, התלמידים שם ירוויחו.

(מאז שצייצתי את כל זה אתמול בטוויטר יצא כבר מכתב התמיכה המתבקש ברנן עם הסבטקסט הכה צפוי של "כן הוא איש קשה אבל", ובעיקר שמעתי מיותר מדי אנשים סיפורים ממש קשים על מה שעברו שם. הרבה יותר משלי. רוב האנשים עוד עובדים בקולנוע ובטלוויזיה והם מפחדים לדבר. חוששים שהנקמה תגיע מכל מיני מקומות. אני כבר יותר משנה לא בעסק -יש לי מרכז ליוגה. בואו להתאמן – אז אולי יותר קל לי לכתוב את הדברים האלה).