"שבעה ימים באנטבה" מנסה לבטל את מיתוס הגבורה הישראלי

"7 ימים באנטבה" נופל בין הכיסאות שעל הבמה במופע המחול "אחד מי יודע" של אוהד נהרין. כפי שרומז שמו, הסרט מעוניין יותר במלחמת ששת הימים הראשונים מאשר ביום האחרון, ומבצע שחרור החטופים מתואר באופן חלקי וזוכה לדקות מסך ספורות בלבד. יתרה מכך, המבצע ערוך במקביל למופע המחול הנ"ל ומלווה במוזיקה שלו, באופן שמוציא ממנו כל מתח או אדרנלין. וזה לא שהבמאי הברזילאי ז'וזה פדיליה ("יחידת עילית") לא יודע לביים אקשן, אלא שיש כאן ניסיון מודגש לבטל את המיתוס הישראלי וההוליוודי של המבצע, ולייצר מטאפורה כלשהי, מין דימוי פיוטי לסכסוך הישראלי פלסטיני שגובה עוד ועוד קורבנות. עם זאת הסרט מתעקש להעניק למחול הקשר עלילתי – בת הזוג של אחד החיילים היא רקדנית במופע שבכורתו מתרחשת לכאורה במקביל למבצע, ולכן בן זוגה, אוי אוי אוי, מחמיץ את האירוע.

צופים ישראלים יודעים שהמחול (שמופיע גם בתמונות הפתיחה של הסרט) נוצר כעשרים שנה אחרי המבצע, אבל האנכרוניזם הזה נסלח. בעיה גדולה הרבה יותר היא הניסיון להשתמש בחטיפת המטוס כוו לתליה של סיפור הסכסוך כולו, כי כדי לעשות זאת התסריט מייצר סיטואציות ודיאלוגים מאולצים. כך, למשל, במהלך הסרט עולה שוב ושוב שאלת ה"משא ומתן עם מחבלים" – ראש הממשלה יצחק רבין (ליאור אשכנזי) חושש שאין ברירה אלא לדבר איתם, בעוד שר הביטחון הלוחמני יצחק פרס (אדי מרסן בהופעה קפואה ומוזרה) מתנגד. דרכו של פרס מנצחת ורבין לוקח את הקרדיט, אך אחרי הצלחת המבצע המנהיג שנרצח על מזבח השלום (כפי שמובהר לנו בכתוביות הסיום) מסרב לחגוג ומסכם ש"בלי משא ומתן לא יהיה שלום" – משפט מהדהד שאיתו אנחנו אמורים לעזוב את הסרט. המילים הן אותן מילים אבל המשמעות אינה אותה משמעות, אלא אם כן אנחנו מאמצים את נקודת המבט ההפוכה של החוטפים, שמבחינתם ישראל היא מדינה פשיסטית ולא בת קיום.

בסרט עולה שוב ושוב שאלת המשא ומתן עם מחבלים

הסרט אכן מתרכז בעיקר בחוטפים – לא בפלסטינים חברי החזית העממית שיזמו וניהלו את האירוע, אלא בצמד הנספחים הגרמנים (דניאל ברוהל ורוזמונד פייק), שמתקשים להסביר מה הם עושים שם. הבחירה הזאת מערערת עוד יותר את הניסיון של הסרט לומר משהו על הסכסוך האזורי, למרות כמה חיוויים על השואה ועל האחריות הגרמנית. אחרי שהציג את עצמו כגרמני מטורף, ברוהל דווקא מאופיין כטרוריסט אנושי ומהורהר. באחת הסצנות היותר גסות בסרט הוא אפילו חומל על ניצולת שואה מבוהלת והיא מניחה את ראשה את כתפו. פייק נחושה וקשה יותר, אבל גם לה יש סצנה של חרטה, שאותה היא מנסחת בסצנה מוזרה של שיחה חד צדדית בטלפון מנותק.

בסך הכל זה לא סרט חסר ערך. השחזור התקופתי משכנע, החטיפה והשהייה המלחיצה בטרמינל באנטבה מתוארות באופן שמחזיק עניין, ומהנדס הטיסה הצרפתי (דני מנושה מ"ממזרים חסרי כבוד") אפילו מצליח לגעת ללב באומץ השקט שלו. אבל הסרט מנסה להכיל יותר מדי דמויות ונקודות מבט – חוטפים, נחטפים, אידי אמין, פוליטיקאים, קצינים, חיילים (וזוגתו של החייל) – ונופל לקלישאות. שלא כמו "טיסה 93", ששיחזר באופן מותח ומרתק את אירועי חטיפת המטוס של יונייטד איירליינס בפיגועי 11 בספטמבר, "7 ימים באנטבה" מתקשה להחליט איזה מין סרט הוא ודווקא כוונותיו הרציניות בעוכריו. הסכסוך הישראלי פלסטיני כבר הכשיל הרבה יוצרים מוכשרים יותר מהתסריטאי גרגורי ברק, שרומז למורכבויות אך אינו מצליח לפרוס אותן על המסך.

אל תצפו לסיפור גבורה של יוני נתניהו

ויוני נתניהו בגילומם של אנחל בונני והבלורית? הוא דמות כמעט זניחה בסרט. יש לו דקות מסך ספורות בלבד, והוא נהרג ממש בתחילת המבצע בידי חייל אוגנדי. עם זאת בכותרות הסיום הסרט מציין את העובדה שאחיו הוא היום ראש ממשלת ישראל שאינה מנהלת משא ומתן לשלום עם הפלסטינים.

סרט על: חטיפת מטוס אייר פרנס ב-1976 והמבצע הצבאי לשחרור החטופים.

ללכת? אפשר. רק אל תחכו לסצנת שיא מסעירה.