האוכל של שגב משה טעים, אז למה לקלקל עם רעש והגזמות?
שגבארט המחודשת הולכת צעד נוסף קדימה בקונספט האמנותי. התוצאה היא מנות לא אחידות ברמתן המוגשות בכלים מופרכים כמו גולגולת חרס
מבחינת מיצוי הקונספט של מסעדת קונספט, שגבארט של שגב משה הייתה ותישאר בצמרת. הרעיון הוא לקבוע סיפור מסגרת שיכול להיות קולינרי או שלא ושאמור להעצים את החוויה, להבליט את המסעדה ולייחד אותה מול שוק תחרותי ורווי. בכל הנוגע לבולטות, שגב משה הוא מבין גדול. הוא שף בעל שם עם שלל מסעדות וכמה לקוחות פרטיים – איך נאמר? – מעוררי עניין, והוא כוכב תקשורת ורשת. לפני כמה שנים גילה את חיבתו לאמנות והחליט למנף אותה לטובת מסעדת הדגל שלו באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. עכשיו היא זוכה להשקה מחודשת, עם עיצוב ותפריט חדשים. הקונספט, אם כן, הוא לשלב אמנות עם אוכל ולהיפך ולהוסיף ממד חזותי חזק לחוויית הסעודה. זה אומר כלים מיוחדים ויוצאי דופן, הקפדה יתרה על עיצוב מרכיבי המנות וסביבה עיצובית שמשולבים בה יצירות אמנות וחפצי נוי. משום מה זה גם אומר מוזיקה בווליום שבקושי מאפשר שיחה.
כאשר ביקרתי פה לפני כארבע שנים ריצדו על הקירות סרטוני וידיאו צבעוניים ומתעתעים, אבל אלה נעלמו וכיום המסעדה עוטפת את הסועדים בשחור אפלולי. על שורות של מדפים במעלה הקירות פזורים חפצים שונים, מקומקומים ועד טורסו מוזהב ונדמה לי שאפילו זיהיתי את הנעל שכמעט גרמה למשבר ביחסינו עם יפן בשל הקינוח שהוגש בה לראש ממשלתה, שינזו אבה, בארוחה רשמית בבלפור. אני תוהה תמיד אם סיפור המסגרת של מסעדת קונספט באמת פורץ גבולות או להפך – מטיל סד שכל השאר, כולל האוכל, צריך להתיישר על פיו. מותר לשאול, למשל, במה מעצימה את החוויה גולגולת החרס הכבדה שבה מוגש הסלט האסייתי הוותיק? הסלט כשלעצמו עדיין טעים כשהיה, עם נבטים וקולרבי קראנצ'ים ועם ווסאבי ואגוזי קשיו והכל מצופה ברוטב סמיך מתוק־חריף. זה סלט אנרגטי ושמח שאינו מתיישב עם התחושה המקברית המתלווה לאכילתו מתוך ראשה המקורקף של דמות טובת מראה. או אם הכלי השחור האימתני (לבי עם המלצרים), שבמרכזו יד מוקפת חלוקי נחל שמחזיקה בעדינות פנכת ריזוטו פורטובלו, בצל, כרישה, פרמזן ועוד, כאילו היו אלה שיקוי אהבה קסום, מחפה על כך שמדובר בלא הרבה יותר מדוגמית (במחיר 71 ש"ח)? המאמץ האסתטי המוגזם מאפיל על ריזוטו טעים ועשוי היטב שמקפל בתוכו את פוטנציאל הכישרון של שגב משה.
בהשוואה לביקור הקודם נדמה שהמנות הפכו מורכבות יותר, מה שרק מחזק את השאלה הבאה: איך יתכן שבמסעדה שמכבדת את עצמה ואת אורחיה נוחתות על השולחן שלוש מנות 120 שניות אחרי שסיימנו להזמין? אולי תעשו לפחות כאילו שהתאמצתם? בהן הייתה מנה תמימה לכאורה של כרובית ופלפלים צלויים על פחמים עם סשימי ספייסי טונה, שקדים, לאבנה, חציל שחור ואריסה שהתגלתה כבלגן של טעמים שלא מצאו זה את זה. מנגד, מנת ספיישל עם השם המפחיד "טונה משוגעת" התגלתה כלא משוגעת כלל ומרכיביה הרבים – טונה אדומה, קינואה שחורה, קייל, ליים, איולי פרמזן, כוסברה ושמן זית – השתלבו למנה נועזת וטעימה. החמיצות המתונה של הליים מילאה את הפה ותיווכה בין שאר הטעמים וגם לתחושה המעט מוזרה של קינואה אל-דנטה מתרגלים מהר. בלי ספק המנה הכי טובה והמעניינת בארוחה.
טעמנו גם סטייק עוף תפל על קרם שורשים תפל, עם שעועית ירוקה מאודה, ריבת פלפלים אדומים ואריסה – שאמנם הייתה החלק הטעים – אבל הרגישה כמו אצבע בעין של חבריה לצלחת. וגם מנת פטוצ'יני עם נתחי סלמון ורוטב שמנת מהאייטיז ועוד כל מיני מרכיבים עדינים, שיכולה הייתה להיות הרמונית וטעימה לחובבי הז'אנר, אלמלא נוספו לה זיתי קלמטה (שאינם מצויינים בתפריט) שהוסיפו חן לאסתטיקה, אבל השתלטו באלימות על הטעם. הכל כל כך מתוסרט ב#שגבארט שלרגע חשבנו שגם הצעת הנישואין המפתיעה שהתרחשה בשולחן סמוך היא בעצם פרפורמנס, עוד דרך "לרענן את גבולות החוויה", כמאמר ההודעה לעיתונות. אבל לא, הזוג הטרי יצא בסוף הערב יד ביד ועם חיוך על הפנים ומחיאות הכפיים שליוו את המעמד התגלו כרגע האותנטי ביותר בארוחה.
שלושה כוכבים
מה זה: הרבה מהומה
שורה תחתונה: הצגה עם תפאורה מושקעת שתסיח דעתכם מאוכל לא מספיק אחיד ברמתו
חשבון
לחם – 32
ריזוטו – 71
סלט אסיאתי – 69
סטייק עוף – 75
פסטה סלמון – 85
כרובית אפויה – 69
טונה משוגעת – 69
בקבוק קיאנטי אורמני – 170
סה"כ – 640 ש"ח