"שחור על לבן" לא בועט מספיק, אבל לגמרי עושה את העבודה

"שחור על לבן" נפתח בשוט הכי מפורסם מתוך "חלף עם הרוח", בתוספת ווייס אובר חדש (המדמה את מחשבותיה של סקרלט אוהרה) שייחשב בעיני רבים לחילול קודש. מיד אחריו נראה קטע מתוך הסרט האילם "הולדת אומה" מ-1915, שקטעים נוספים ממנו יוקרנו גם בהמשך לקול מצהלות אנשי הקו קלוקס קלאן. שתי אבני היסוד האלה של תרבות הקולנוע האמריקאית הן אפוסים גזעניים על מלחמת האזרחים, וספייק לי, בכיר הקולנוענים השחורים, מרים להם אצבע משולשת. התשובה שלו לסרטים האלה אינה אפוס היסטורי נוסח "12 שנים של עבדות", אלא קומדיית משטרה חצופה המבוססת "בערך" על מקרה אמיתי שפורסם בספרו האוטוביוגרפי של רון סטלוורת' מ-2014.

ג'ון דיוויד וושינגטון, בנו של דנזל (שכיכב בארבעה מסרטיו של לי), מגלם את סטלוורת', שמצטרף למשטרת קולורדו ספרינגס בראשית שנות השבעים, ומתפלח לשורות הקו קלוקס קלאן. הוא נהנה להעמיד פני גזען לבן בשיחות טלפון ידידותיות עם מנהיג הארגון דיוויד דיוק (טופר גרייס חמוד כתמיד), ולגרום לו לחשוף את הטמטום של דעותיו הקדומות (הדיאלוג מזכיר סצנה דומה מ"אקסודוס", שבה קצין בריטי טוען באוזני פול ניומן שהוא יכול לזהות יהודי ממרחק). אנחנו והשוטרים שסביבו נהנים איתו. אך כשצריך לצאת לשטח לפגוש את עמיתיו לתא המקומי, סטלוורת' מוחלף על ידי עמיתו היהודי פליפ צימרמן (שהמפגש עם האנטישמיות של הקלאן מחבר אותו ליהדות שלו). הפיצול הזה מייצר כמה רגעים קומיים אפקטיביים, אבל גם בעיה תסריטאית – כי בעוד הגיבור הלבן לוקח את כל הסיכונים (ואדם דרייבר לוקח את הסרט), לגיבור השחור אין הרבה מה לעשות. לכן המציאו לו רומן עם סטודנטית אקטיביסטית (לורה הארייר) שקוראת לשוטרים "חזירים", והוא מנסה למצוא את מקומו בין התואר הזה לבין תארים גזעניים כמו "ניגר" ו"קרפדה" (שתורגם משום מה ל"קופיף").

"שחור על לבן"

על הבעיה האינהרנטית בתסריט, לי, קולנוען בכל רמ"ח אבריו, מפצה באמצעות מארג של מחוות לתרבות שחורה, שמייצרות אמירות פוליטיות באמריקה של דונלד "האשמה מוטלת על שני הצדדים" טראמפ. הארי בלפונטה בן ה-91, כוכב ואקטיביסט, מתארח בתפקיד דובר המסביר את האימפקט של "הולדת אומה" על ההתעוררות המחודשת של הקו קלוקס קלאן. איזאה וויטלוק ג'וניור מ"הסמויה" (ומסרטים קודמים של לי) נמצא כאן כדי להגיד "שיייייט". ויש, כמובן, מחוות לסרטי בלקספלוייטיישן. באחד הרגעים העזים בסרט, מאפיין סגנוני מוכר של לי – דמויות נוסעות יחד עם המצלמה – מתאחד עם המבע הקולנועי של אותם סרטי אקשן שחורים משנות השבעים, לייצור תגובה מהדהדת לצלב בוער.

"שחור על לבן"

אבל יחסית לסרטיו הזועמים משנות השמונים והתשעים, כמו "עשה את הדבר הנכון" ו"קדחת הג'ונגל", "שחור על לבן" מציג את לי כמפויס יחסית, ומאמין באחווה בין שחורים ללבנים. מה גם שאנשי הקלאן מאוירים כחבורה שהיא יותר מגוחכת מאשר מסוכנת (הקומיקאי פול וולטר האוזר, שהבריק בתפקיד ההילבילי ב"אני, טוניה", עושה זאת גם כאן). אף שיש בסרט סצנות של התעמרות לבנים בשחורים, יש גם לא מעט רגעים של שיתוף פעולה מרנין. סצנה המוקדשת להפלת שוטר גזען אפילו חוטאת בריגוש זול. ולכן הסרט פחות בועט מ"תברח" של ג'ורדן פיל, שחתום כאן כמפיק. ללי יש יריבות ידועה עם קוונטין טרנטינו, שאימץ לעצמו את הזכות לאמץ תרבות שחורה ושיח שחור. אלא שדווקא כאן נדרש המגע של האיש שיצר את "ממזרים חסרי כבוד", שהיה מחדד ומעצים את הקודה הפוליטית.

סרט על: שוטר שחור ושוטר לבן מסתננים כאיש אחד לקו קלוקס קלאן

ללכת? כן. במקום פגז קיבלנו רימון, ועדיין מדובר בסרט רלוונטי ומבדר